יצא לו מצומצם: "מפלה" של פיליפ רות

פיליפ רות, אחד הסופרים המעוטרים ביותר שחי כיום ביבשת אמריקה, כותב כבר למעלה מ-40 שנה. ממרום מעמדו והשגיו הוא כנראה מרשה לעצמו לפרסם נובלה קלושה ומאכזבת כמו "מפלה". בשנה האחרונה הודיע רות כי הוא פורש מכתיבה, אך מסתמן שההודעה הזו הגיע מאוחר מדי. "המפלה" ספרו ה-30 של רות, נראה כמו צל חיוור של יכולת כתיבה מפוארת.

• סימונה באט על ניר ברעם
• יעל נאמן לא עוזבת את הקיבוץ
• שלינק מתמפץ ב"שקרים של קיץ "
  

הנובלה הקצרה מספרת את קורותיו של סיימון אקסלר, שחקן תיאטרון מצליח בשנות ה-60 לחייו שנקלע למשבר בו הוא מאבד את יכולת המשחק שלו. "אחרון שחקני הבמה האמריקניים הקלאסיים הגדולים" פוגש את הריק, קורס וחווה התמוטטות טוטלית. חרדת הביצוע של מלאכת החיים משתקת אותו, אשתו עוזבת אותו, ובעקבות התגברות מחשבות אובדניות הוא מחליט להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי.

פיליפ רות. גיבור שחווה את ההצגה האחרונה בחייו הפרטיים

לאחר שהוא משתחרר ומתאושש הוא פוגש את פייג'ין, אישה בת 40, בתם של זוג חברים ותיקים מהתיאטרון, ולסבית שננטשה על ידי אהובתה, לאחר שזו בחרה להפוך לגבר. הרומן בינהם מזרים באקסלר רוח חיים חדשה עד כדי מחשבות על הורות מאוחרת. הזוגיות עם פייג'ין היא פנטזיה פיגמליונית כפולה: אקסלר רוצה גם להחיות את עצמו וגם להפוך את אהובתו להטרוסקסואלית מושלמת. מימוש הפנטזיה כולל את המהלך המנייריסטי הבלתי נמנע, של החלפת המלתחה הגברית והלבשתה במותגי יוקרה נשיים למהדרין. אקסלר ידע שפיג'יין מפתה, אך בלתי יציבה.

הוא גם יודע שכאשר זה יקרה, המהלומה שיספוג תהיה בלתי נסבלת, וכמו אוהבים רבים הוא נכנס למלכודת של דבש. כיאה למחזה דרמטי טוב, ז'אנר שאקסלר הצטיין בו, סופו של הרומן (זהירות, ספוילר!) טמון במערכה הראשונה, כשהדיכאון האובדני שב להביס סופית את הגיבור.

ניחוח אישה

לנשים אצל רות, יש כרגיל תפקיד מרכזי המניע את נפש גיבוריו הגבריים. הוא מציג גלריה של נשים מניפולטיביות, שאין להן כל עצמיות נפרדת מלבד שיקוף הקונפליקטים הפנימים של הגיבור. האמביוולנטיות הנצחית של רות כלפי הנשים מגיעה בספר זה לשיאה, בהצגתה של האהובה הנחשקת כאישה דו-מינית, מכאן שהבגידה הצפויה מקופלת מראש בזהותה המינית המורכבת. הגבריות מתמצת ביכולת להחזיק באישה, וכשיכולת זאת כושלת - הסוף בלתי נמנע. רות, שידוע בפרובוקציות המיניות בספריו, מציג גם כאן סקס בשלישייה והצגת אביזרי מין. אולם מה שהיה נועז ומתריס לפנים, נראה עתה כמו אוסף בוטה של קלישאות פורנוגרפיות מעוררות רחמים.

הנובלה נשענת על מבנה מטאפורי של שחקן במערכה האחרונה על חייו, אולם זוהי בחירה פשטנית המנסה בקושי רב לרמוז על אופיים התיאטרלי של החיים. במהלך האשפוז פוגש אקסלר אישה בשם סיביל, עקרת בית מהפרברים, שמאושפזת עקב דיכאון שהתפרץ עם הגילוי שבעלה פגע מינית בבתה בת השמונה. היא מבקשת מאקסלר לרצוח את בעלה עבורה, אך הוא משיב לה שהוא רק יכול לשחק רוצח, ולא באמת להיות כזה. הגיבור, כך מסתבר, מסוגל רק לשחק, להעמיד פנים. הוא זקוק תמיד להוראות הבימוי ולשורות המחזה.

כשאקסלר בוחן את אופציית ההתאבדות, הוא מונה שורה ארוכה ומרשימה של גיבורי מחזות שמתאבדים בתקווה שיבואו לעזרתו בבימוי אקט ההתאבדות האחרון. מסתבר לו שיותר משהוא רוצה להתאבד, הוא רוצה לשחק גיבור שמתאבד. כמו אקסלר, גם רות מעמיד פנים שהוא כותב על סוף החיים - אבל הוא כותב כמו מי שאמור לכתוב על הסוף, ללא השתקעות אמיתית בגיבורים או בסיטואציה. העמדת הפנים היא סוג של כישרון שרות והגיבור שלו חולקים. שניהם מסיחים את הדעת של קהלם, תוך היתלות באמת של גיבורים אחרים. הסכנה שאורבת לשניהם היא איבוד היכולת לייצר אשליה. נדמה שבדומה לגיבורו, גם אצל רות הדלדלה היצירתיות, אלא שבמקרה זה כנות ההודאה ברפיון אינה יכולה להציל את הסיפור.

הכתיבה ב"מפלה" היא טכנית ועייפה, והדמויות ארוזות בשריון מוכן מראש. הקורא אמור להאמין שהיה שם משהו קודם: קסם שהיה ואיננו עוד, אבל החזיון מסרב להתחולל. רוב הזמן הסיפור כתוב כתרגיל כתיבה מהוקצע. בניגוד לגיבור שפורש ברגע שהוא כושל, רות נאחז בכתיבה גם כשהיכולת הווירטואוזית נלקחת ממנו. פה ושם מבליח הכישרון של רות והוא מצליח לגעת בקצות העצבים החשופים, אבל הלאות מנצחת אותו והוא לא מתעכב לעומק בשום סוגיה. הסיפור נראה, בסופו של דבר, כמו טיוטה עליה נרשמו ראשי פרקים מעניינים לרומן.

רות מעלה בספר שאלות חשובות על הזקנה והאובדנים הנלווים לה, אולם הטיפול בהם נשאר סטריאוטיפי ומצומצם. הוא מונה בזה אחר זה את כל הסימפטומים הידועים כגון היחלשות הליבידו,

הדרדרות הבריאות, הבדידות, אובדן כושר העבודה והיצירה - אך לא הרבה יותר מזה. הוא מתאר גיבור נרקיסיסטי שמתקשה להסתגל לשינויים, ונאחז בדפוסים המוכרים בדמות מאהבת צעירה שאמורה להשיב לו את כוח היצירה והתשוקה.

אצל רות אין בזקנה דבר מלבד התכלות. הנפש אינה מדביקה את קצב ההזדקנות של הגוף, ועל כך היא נענשת בקיפאון ובדיכאון. התרופפות הכישרון עם הגיל אינה, כידוע, גזרת גורל אוניברסלית, אבל אצל רות הליבידו המיני היה תמיד חומר הבעירה היצירתי המועדף עליו, וכשזה כבר אינו יכול להזין את סיפורו ולהחיותו - כישרונו קורס.

"מפלה", מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 127 עמ'.