חלו בסרטן והיום - מסייעות לחולות חדשות

שרה ברום: "רציתי להראות שיש חיים אחרי הסרטן"

שרה ברום, בת 65, גימלאית של משרד החינוך, גרה בכרמי יוסף, נשואה ואם לשלושה בוגרים. מתנדבת באירגון יד להחלמה של האגודה למלחמה בסרטן ונהנית מהרוגע והשלווה אחרי 36 שנות הוראה כמורה לגיאוגרפיה בחטיבה העליונה.

"את הסרטן גילתה הגניקולוגית שלי בבדיקה שגרתית לחלוטין, כחודשיים אחרי לידת בתי הצעירה, נועה. הייתי בת 35, לאחר לידה שלישית עם תינוקת בת חודשיים ועוד שני זאטוטים (אסף 5, ויעל 2.6). לא היה שום סימן מקדים. במשפחה הקרובה לא הייתה היסטוריה של סרטן, ופתאום אצלי בגוף צומח לו סרטן.

התחושה הכי חזקה שלי מרגע הגילוי ועד לניתוח הייתה פחד מוות. תחושה שהתחזקה עוד יותר לאחר הגילוי הנורא כי הגוש הגדול שהוצא מגופי הוא ממאיר.

כלפי חוץ טרחתי להפגין עניינים כרגיל, וכי איזו ברירה הייתה לי – הילדים כל כך קטנים. לא הרשתי לעצמי לבכות, בטח לא ליד הילדים.

ידעתי כי אשרם של בני המשפחה תלוי בהתנהגותי ובתפקודי. למזלי, הימים היו גדושים ועמוסים כך שבלילה (כשכל השדים יוצאים מהבקבוק) העייפות הייתה חזקה יותר מכל דבר אחר ולפחות לא היו לי נדודי שינה.

הניתוח היה קל, כריתה חלקית של השד (למפקטומי), אך היה זה רק קצה הקרחון. מיד אחרי ההתאוששות החלה סידרה אגרסיבית של הקרנות וטיפולים כימיים שנמשכו כעשרה חודשים. תקופה לא קלה והקושי רק הלך והתגבר עם הזמן, אך לצדי (וגם מאחורי) עמדו כל אותה תקופה בן זוגי, אחותי ואמי וחברות קרובות.

אחרי החלק האינטנסיבי של ההקרנות החלטתי לחזור לעבודה. בית הספר בו לימדתי קודם ללידה קיבל את בקשתי ללמד ארבעה ימים בשבוע, כשהיום החמישי היה יום הטיפולים בבית החולים. בית הספר חיבק אותי באהבה והבנה. למרות הקושי הגדול להמשיך ולעבוד כרגיל, הייתה זו אחת ההחלטות הנבונות שקיבלתי.

העבודה הייתה בשבילי מפגש עם סביבה בריאה ודרך הסחה מצוינת להמשיך בחיים נורמליים ולא להפוך את הסרטן למרכז החיים. השגרה הייתה "הפן השפוי של החיים" באותם ימים. אין לי ספק שבאותה שנה לא הייתי המורה האולטימטיבית. לא היה לי מרץ, הייתי חסרת אנרגיות. הייתי עוד מורה בינונית שממלאת את תפקידה בצורה סבירה. אבל תפקדתי!

בתום עשרה חודשי טיפולים עברתי ניתוח מונע של כריתת הרחם והשחלות (בת 36!). ההשפעה המצטברת של כל מה שעבר עלי במהלך אותה שנה , לצד תחושה נוראית של אבדן נשיות (מה שלא קרה אחרי ניתוח השד), נתנו את אותותיהם. אלה היו רגעי השבירה שלי. שוב עמד לצדי האיש היקר שלי שגילה רגישות אין קץ והמון אהבה. והמשבר חלף.

החיים חזרו למסלול נורמלי. בנינו בית, עברנו לגור בו, הילדים גדלו, יצאנו לשליחות בחו"ל.וברקע תמיד הביקורת התלת חודשית, החצי שנתית, השנתית. וככל שמתרחק הזמן בין ביקורת לביקורת אני יודעת שהסרטן מתרחק ממני.

ל"יד להחלמה" הגעתי כ-10 שנים לאחר לגילוי המחלה כשהרגשתי שפתיחת הסיפור שלי כבר לא פותחת את מחדש את הכאב. רציתי לשתף נשים אחרות בסיפור שלי ולהראות שיש חיים טובים אחרי הסרטן".

"לפני כשנה צילמה האגודה למלחמה בסרטן תשדיר שירות חדש המציע לנשים שזה עתה חלו לפנות לארגון "יד להחלמה". בתשדיר אני נוטלת חלק יחד עם עוד שתי מתנדבות נהדרות ומסורות של "יד להחלמה. עם אחת מהן, דנה, יש לי קשר מיוחד שכן אני הייתי מתנדבת "יד החלמה" אשר תמכה ועזרה לי עם גילוי המחלה והיום דנה תומכת בנשים חדשות שחלו".

"היום, שנים אחרי, אני אדם שמח. יש לי המון כוח (גם בימים של עייפות). למרות הזמן שעבר וההתרחקות מהסרטן, התקופה נשארה כ"חוויה" מאוד משמעותית. עברתי מבחנים לא פשוטים. לא נכנעתי, לא אבדתי שליטה".

( )

מלכה בן משה: "לא לאבד את הראש"

מלכה  בת ה-64 נשואה ליעקב, אלמן + 3 ילדים, שאשתו נפטרה מלוקמיה. אבל גם ההיכרות השטחית שהיתה לה עם מחלת הסרטן לא הכינה אותה למחלה שלה עצמה. הכל התחיל מבחינתה לפני כשנתיים וחצי, אז החליטה לעשות דיאטה ורופא המשפחה המליץ לה לעבור סדרת בדיקות מקדימות, על מנת שיוכל לבנות לה תפריט מתאים.

בין הבדיקות הייתה גם בדיקת ממוגרפיה. מלכה הממושמעת קבעה מיד תור ובמהלך הבדיקה, הרגישה שמשהו לא כשורה וחשדה שמדובר בבדיקה לא תקינה אולם אף אחד לא מסר פרטים. בתום הבדיקה הסבירו לה שהתוצאות יישלחו ישירות לרופא המשפחה שלה.

לאחר כשבוע, ביררה עם הרופא אם התקבלו אצלו התוצאות והוא אמר שלא ולכן, "כנראה הכול תקין, אחרת היה מקבל על זה הודעה".

מלכה שמחה והחליטה לפנק את עצמה בשופינג על הבשורה הטובה. כשחזרה הביתה קיבלה שיחת טלפון מבית החולים שם ביקשו ממנה להגיע אליהם. בפגישה התברר-יש לה גוש בשד והיא צריכה לעבור ביופסיה.

בעלה של מלכה חווה את המחלה עם אשתו הראשונה וכך יצא שמלכה היא שחיזקה אותו והוא, שכבר חווה את המחלה האיומה הזו פעם אחת, תמך בה ועודד אותה שביחד הם יוכלו להתגבר גם על זה.

בביופסיה נמצאו שני גושים. כירורג השד המליץ על כריתה ומלכה התפרקה, "יש לך גוש אחד בחלק העליון של השד וגוש שני בחלק התחתון ואין אפשרות לבצע שני ניתוחים. לכן רק כריתה היא פתרון".

מלכה עברה את הכריתה וביקשה מייד לאחר מכן שחזור שד. 3 החודשים הראשונים היו קשים מאוד ובסופם החלה לעבור טיפולים כימותרפיים. "השיער נשר, העיניים היו כבויות, הכאבים היו חזקים והייתי חלשה מאוד אבל מסביבי היו המון חברות, ששמרו על בית נקי ומלא ולא השאירו אותי רגע לבד".

יעקב בעלי הקפיד לשיר לי את השירים של שלמה ארצי: "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר..." ו-"רוב הזמן את אשתי.." אור, בתה של מלכה, מצאה דרך מקורית לשמור אותה חזקה: היא המליצה לה לחשוב על משהו שתרצה לעשות כשתבריא ומלכה הבטיחה לעצמה: "אם אצא מהמחלה אצא לטיול גדול ביפן". וזה מה שחיזק אותה.

מלכה הבריאה, נסעה לדרום אמריקה. באחד הימים בעלה ראה בטלוויזיה תשדיר פרסומת של "יד להחלמה" של האגודה למלחמה בסרטן והציע למלכה גם להתנדב ב"יד החלמה". מלכה מיד התקשרה והציע את עצמה כמתנדבת, ומאז היא פעילה ועוזרת ותומכת בנשים חדשות שחולות להתמודד עם המחלה.

מלכה עובדת מזה 13 שנה בחברת "אסתי לאודר" כיועצת יופי. המסר של מלכה- "לא לאבד את הראש. ניתן להתמודד עם המחלה, הימים הקשים עוברים ואפשר לצאת מזה".

מלכה בן משה. "אסור לאבד תקווה"( )

מיכל מלמד כהן: "אני אופטימית חסרת תקנה"

דמיינו לכם סיטואציה.. הילד שלכם, בן השנה וחצי מרים את ידיו הקטנות לעברכם ובסך הכל רוצה ש.. תרימו אותו על הידיים. ילד קטן.. תינוק. סיטואציה מוכרת לכל הורה. מה ששונה אצלי הוא שלא יכולתי להרים את טל כי כאבי הגב שיתקו אותי.

עד רמה שכמעט לא נשמתי ממש. ומי בודק כאבי גב אחרי לידה? אז טל למד שאמא לא יכולה להרים אותו על הידיים... כן, הוא למד בגיל שנה וחצי. כמה חודשים אחרי, כהרגלי כאחראית, הלכתי לביקורת אצל רופא הנשים. הסבתי את תשומת ליבו לנפיחות שקיימת לי בבית השחי הימני כבר חודש. כן, ניסיתי אפילו לשים דיאודורנט ולכן האופציה של תהליך זיהומי או דלקתי נפסל.

הרופא בדק ביסודיות גם את השד הימני. בסיום הבדיקה הוא אמר שאינו מרגיש גוש בשד ומכוון שהנפיחות כואבת, הוא אפילו רגוע יותר .. "ואת יודעת מה, את בת 35 ושבוע... תעשי ממוגרפיה" . אז עשיתי. והיא יצאה נקייה ! אז דרשתי אולטרסאונד לבלוטות הלימפה מידי. רציתי תשובות. באולטרסאונד ראו בלוטות נפוחות מאוד. יש לבצע ביופסיה מיד.

לא חשבתי על סרטן כאפשרות בכלל. אין לי, ברוך השם, רקע משפחתי. אמרתי לחברה טובה שלי שאני מחכה שהתוצאות יגיעו כבר.. והיא אמרה לי "עדיף שלא. תוצאות שמגיעות מהר הן בשורות רעות " אוף.. כמה שהיא צדקה. התוצאות הגיעו אחרי שלושה ימים. ממצאים של סרטן שד. עכשיו נותר למצוא את המקור בשד ולבדוק מה קורה בגוף... אולי יש קשר לכאבי הגב שלא פסקו לרגע?

אני אחת מה 3% של החולות שלא יכלו לגלות מוקדם. המקור בשד היה מיקרוסקופי אבל התפשט. אני אחת שרוצה לומר לכן שערנות וגילוי מוקדם ככל שניתן, נותן לכן עוד אפשרות לטיפול. נותן לכן את הזכות לחיות. בכל מצב. כן, כי גם גרורתיות יכולות לחיות... ולחיות טוב. הכל תלוי בנו.

חשבתי שזה הזמן שלי להיות כאן עבור כל מי שנמצאת במצב זהה לשלי אז החלטתי להתנדב. הצטרפתי לאורטל דרי שהקימה את קבוצת הפייסבוק "גמאני"-גם אני חליתי בסרטן השד ובמקביל, אני מתנדבת ביד להחלמה, פרויקט מדהים של האגודה למלחמה בסרטן שפתחה את הדלת ואפשרה גם לחולות גרורתיות להתנדב ולהיות כתף למי שרק חלתה וזקוקה לעזרה.

וולט דיסני אמר שאם אפשר לחלום על משהו, כנראה שאפשר גם לעשות אותו... והוא צדק.

אני אח"ת... אופטימית חסרת תקנה.

מיכל מלמד. "אופטימית חסרת תקנה"( )

מיכל קולט ארבל: "רוצה לעזור לנשים החולות"

אוגוסט 2009 אני בת 33, נשואה עם ילד בן ארבע עובדת כמנהלת הפקה במשרד פרסום כשהרופא נשים שלי לא מסכים לתת לי הורמונים אחרי כמעט שנה של נסיון להרות.. אני מחליטה שאין לי זמן ומחליפה רופא לרופאה.

היא בודקת אותי ואף רושמת לי הורמונים אבל מאוד כועסת כשהיא מגלה שיש לי גוש בשד שהרופא הקודם שלי אבחן כתקין. ושולחת אותי לבדיקה דחופה אצל כירורג שד.

ביום רביעי שלושה ימים אחרי אני אצל כירורג שד, בחמישי אני באולטרסאונד, שישי חזרה אצל הכירורג שנותן לי הפניה דחופה לממוגרפיה בראשון לממוגרפיה- משם לביופסיה- ביום שלישי- סרטן!!

את רגע הבשורה אני לא אשכח, ישבתי מול הרופא והוא הסביר שהגוש שמצאו סרטני ו... אחרי זה כבר לא ממש שמעתי כלום.. המילים שלו התחברו לי לאיזה עיסת מילים וביטויים וכל מה שאני ראיתי לנגד עיני זה אותי עם קרחת, אפורה נפרדת מקרוביי.

סבב רופאים בעזרת כל הקשרים האפשריים שיש לי הביא אותם ואותי למסקנה אחת, אין ברירה אצטרך לעבור כימותרפיה, טיפול ביולוגי, ניתוח וטיפול הורמוני לחמש שנים.

השוק, ההלם והבכי התחלפו תוך ימים ספורים להנעות לפעולה.. תורים לקבוע, טיפולים לבצע ובדיקות... דווקא עכשיו מצאתי שהייתי במטבי. מסמנת וי על כל משוכה שעברתי ולומדת ממנה להמשך.

הטיפולים היו מגעילים אבל לא נוראיים כפי שדמיינתי...חוץ מהימים שהייתי אחרי טיפול המשכתי לעבוד להיפגש עם חברים ולנהל את חיי. נעזרתי ברפואה משלימה, דיקור, צמחי מרפא, טיפולים פסיכולוגיים, ריפוי באומנות, קואוצ'ינג, פעילות גופנית והתמקדות במה ובמי שעושה לי טוב.

לאורך התקופה תמכה בי חברה שעברה בעצמה סרטן קראתי לה "החברה שלי לסרטן" רק איתה בכיתי, התפרקתי ושאלתי את השאלות הכי מפחידות שהיו לי..

התחברתי גם בפייסבוק לקבוצה שנקראת "גמאני חליתי בסרטן השד" גיליתי שאני ממש אבל ממש לא לבד!.. נפגשתי והתחברתי לנשים בצורה שלא דמיינתי שיכולה לקרות ובעיקר הייתה לי אוזן קשבת.

לקראת סוף הטיפולים כבר היתה לי הרגשה חזקה שאני רוצה לתת חזרה. שיש לי כוחות לתת חזרה. שאני רוצה להיות "החברה שלי לסרטן" עבור נשים אחרות.. להרגיע, לתת כתף תומכת ולהיות שם בשבילה כפי שהיו בשבילי.

ברגע שגיליתי את "יד להחלמה" של "האגודה למלחמה בסרטן" הבנתי שזו הזדמנות בשבילי לעזור בדיוק במקום שרציתי, במקום אמיתי ובנקודה הכי קשה לאישה. להיות שם בשביל מישהי שעברה את מה שאני עברתי, אשה בגילי שמתמודדת עם ההתלבטויות והקשים שאני כבר פתרתי.

סיימתי את הטיפולים ונכנסתי לשלושה ניתוחים של כריתה ושחזור השד. מעט אנשים יודעים את זה אבל מקור רוב הגידולים הוא בפטמה וכשכורתים את כל השד אין ברירה אלה לכרות גם את הפיטמה.

הידיעה הזו חלחלה בי לאורך הטיפולים, הזזתי אותה הצידה והתקשתי להאמין שזה יהיה המצב גם אצלי, אפילו ניסיתי למצוא כל מיני דרכים לא להיפרד מפטמתי אבל לא הייתה ברירה.

נחושה למצוא פתרון אחר התחלתי לחשוב ולחקור את העניין...באחד המפגשים של הקבוצה העלתי את הנושא וראיתי כמו הוא רגיש.. הן קראו לשדיים שלהם שדים או טוסיקים או ברכיים... כולן הרגישו שזה לא חלק מהן.. וידעתי שפה אני רוצה לעזור.. הרגשתי שזה התיקון שלי, הייעוד שלי.. הסיבה שהכל קרה.

אז פתחתי חברה והלכתי ללמוד איך מייצרים פרוטזות.. וניסיתי עשרות חומרים עד שהגעתי לחומר שהכי הזכיר לי עור ופטמה ופשוט והתחלתי לייצר... את הזוג הראשון הבאתי לאירוע נוסף של הקבוצה.. מישהי ביקשה למדוד, היא שמה אותו על החזה שלה שמה שתי ידיים על השדיים ואמרה בהתרגשות גדולה "יש לי ציצים"..

ואני.. אני ידעתי שזהו!!.. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים!! לעשות לנשים האלו שנלחמו טוב!!... להחזיר להן את הביטחון שאבד ואת המיניות לחייהם.

היום, שלוש שנים וקצת אחרי גילוי המחלה אני בעלים של חברת פינק פרפקט שמייצרת פטמות ופרוטזות שד בהתאמה אישית לנשים שעברו כריתת שד חד צדדית או כפולה.

אני עוד לא מצליחה לראות את המחלה כמתנה אבל בהחלט שמחה שלקחתי את הלימון ועשיתי לימונדה, שמחה לעזור לנשים נוספות שהיו במצבי ובעיקר רואה את העולם בצבעים חזקים ויפים יותר.

מיכל קולט ארבל. "עשיתי מהלימון לימונדה". צילום: מאיה חבקין( )