ואז נקשו בדלת: יעל מביאה את הבשורה המרה
"יש משמעות חשובה לדרך שבה אדם מקבל הודעה על מוות במשפחה" - יעל סקויאר-קטאן היא חלק מצוות אזרחי מיוחד שתפקידו להודיע למשפחות שיקיריהם נהרגו בתאונות דרכים או פעולות איבה. בראיון אישי היא מספרת על הפעם הראשונה שלעולם לא תשכח ועל התמודדות יומיומית עם מוות
במקרה אותו ליוויתי, עשיתי "המשך" הודעה לבת של ההרוגה שהייתה ילדה בת 12. בחיים לא אשכח איך, בזמן שעלינו לדירת המשפחה, הילדה החזיקה לי את היד והתנצלה על כך שלא סידרה את הבית כפי שאמא בקשה בשיחת הטלפון האחרון לפני שעלתה לאוטובוס שהתפוצץ. אותה ילדה הייתה דומה חיצונית לאחת הבנות שלי (וכמובן שזה לקח אותי לכל מיני מקומות). ליטפתי לה את הראש עד ששוב נרדמה".
אנחנו מכירים את תפקידם של קציני וקצינות הנפגעים בצה"ל, אך מעטים יודעים שקיימת גם "סיירת אזרחית" של אנשים המודיעים למשפחות שיקיריהם נפגעו בתאונות ופיגועים. יעל סקויאר-קטאן היא עובדת סוציאלית באגף הרווחה בעיריית ב"ש, העומדת בראש צוות הודעות בחירום ובתאונות דרכים, ובתפקידה היא גם "מודיעה" כ-10 שנים.
"אני חושבת שהגעתי לתפקיד משליחות. תפקיד שלרוב אין קופצים עליו, ואני מאמינה ומשוכנעת, ככל שאני עושה יותר הודעות, שיש משמעות מאד חשובה באיך שהאדם מקבל את ההודעה. בנוסף, אני טיפוס שנמשכת לאקשן, מאד סקרנית, מתפקדת טוב מתחת ללחץ, כך שכנראה זה גם משך אותי. רוב הסביבה, גם אנשי מקצוע לדעתי נמנעים מלדבר על מוות, פוחדים. אולי בגלל שאני דור שני לשואה (אמי הייתה ילדה בשואה), אצלנו זה אף פעם לא היה "סוד" שאנשים מתים, הם גם מתים בכל הגילאים".
- האם התפקיד שינה את אופן ההסתכלות שלך על החיים?
"אין ספק שהתפקיד שינה את ההסתכלות שלי על החיים. המודעות שאדם יוצא מהבית ואולי לא יחזור מלווה אותי יומיום. היום אני פחות מתעסקת "בשטויות", מוצאת את עצמי חסרת סבלנות שאחרים מתעסקים בדברים טריוויאלים, ואז "תופסת" את עצמי ,"אולי אני הלא נורמלית".
אני רוצה להאמין שגם לפני ההתעסקות שלי בהודעות, חונכתי וחינכתי לדברים משמעותיים, אך התפקיד רק חידד את הנושא. אני משקיעה המון אנרגיות במשפחה הפרטית שלי שיבינו כמה החיים יקרים וחבל לבזבז אותם על שטויות (לא צריך לכעוס על כל דבר קטן, וצריך לדעת לסלוח לאחרים, ליהנות מכל דבר הכי קטן בחיים ולדאוג לעשות מעשים קטנים שאולי נראים לא משמעותיים, כמו לקום בבוקר ולהודות שקמת, ולהגיד בוקר טוב ותודה לנהג אוטובוס, ולשומר)".
להרגיש שהחיים ממשיכים
"אחרי הודעה יש הרגשה ענקית של בדידות (אפילו שאתה נמצא עם עוד משהו). גם בתוך המשפחה, אם יש משפחה מורחבת, ברגע שכולם מתחילים להגיע, אתה מרגיש מאד לא שייך, לא מוצא את עצמך. יש לי יש הרבה פלאשבקים מההודעה, אני מבקרת את עצמי, אם עשיתי נכון, לא נכון, מה יכולתי לעשות אחרת.
כשאני יוצאת מהודעה ונפרדת מהצוות שהיה איתי, אני לא יכולה ישר ללכת הביתה. אני צריכה "מחיצה". לפעמים מספיק לי ללכת ולהסתובב בחנויות, לעיתים אני קונה משהו, אפילו לחם, כאילו להרגיש שהחיים ממשיכים".
"לפעמים אנחנו יוצאים מהודעה ופשוט מתפרקים עם סיפורים מצחיקים, או בונים סיפור המשך עם כל מיני נרטיבים ולקחים לעתיד. היתה לנו פעם הודעה על הרוג בתאונת דרכים שהיה אלמוני. לקח כמה שעות עד שמצאנו את המשפחה, עשינו הרבה עבודת בילוש אני והשוטר. הגענו למסקנה שצריך להודיע לכל מי שאנחנו מכירים לא לצאת מהבית בלי תעודה מזהה, כדי להקל על המודיעים - זה סגנון השיחות אחרי הודעה".
- יש עם מי לדבר אחרי שמעבירים הודעה?
"תלוי, לא תמיד. עובדים על זה. לפעמים הדיבור הוא רק במבט עם השותף שלך להודעה, אנחנו מבינים אחד את השני. איך אמר לי פעם שוטר שאיתו עשיתי הודעה , כשיצאנו, "היה בסדר לא?" כן היה בסדר, אך הכל לא בסדר".
- האם לפני שיוצאים להודעה, מתכוננים בדרך כלשהי? אפשר בכלל להיות מוכנים לתגובות?
"קודם כל מארגנים את המשפחה, דואגים לסידור לילדים. אפשר להתקלח, אם זה מרגיע. כדי לדאוג לזמן פנוי לפני שיוצאים כדי להיות פנויים בזמן ההודעה ולאחר מכן, אף פעם אי אפשר לדעת לכמה זמן תעדרי מהבית. כשיצאתי להודיע בפיגוע, אמרתי לילדיי שיכול להיות שאני לא אחזור הביתה בלילה ודאגתי שכולם יהיו מסודרים למחרת לבי"ס - פשוט חילקתי תפקידים ודאגתי להסעות. בזמן הודעה את נמצאת "טוטאלי" עם המשפחה לה את מעבירה את ההודעה".
"כשאנחנו מגיעים להודעה, הגוף והנפש אצלי מאד מחוברים, ברגע שאני מקבלת את הטלפון שיש הודעה, הברכיים מתחילות לרעוד ובדרך למשפחה, הגוף שלי בהיכון, אני לא רפויה, אני שמה מוסיקה ולרוב יוצאות דמעות עוד לפני שהעברתי את ההודעה למשפחה".
"יש המון לחץ עד שמוציאים את בית המשפחה. לפעמים שכנים מסתכלים - אם את נמצאת עם שוטר במדים, העיניים עלייך וזה מאד מאד לא נעים. להבדיל אלפי הבדלות, אף פעם לא הבנתי את כל השחקנים והאנשים המפורסמים שכולם מסתכלים עליהם. את גם שומרת סוד שהולך להתפוצץ ולא יודעת למה לצפות. ברגע שהדלת נפתחת וההודעה נעשית, הלחץ יורד, מרגישים את זה בגוף".
"יש תגובות שונות אחרי ובזמן ההודעה, לעיתים קיצוניות. פעם, אחרי שהודענו לאישה שבעלה נהרג, היא לא כל כך הגיבה והרגשתי שאני פשוט רוצה להרים אותה ולנענע אותו ולצעוק לה "שמעת אותנו?". בהודעה אחרת, בעל התעקש לנהוג לביתו ופשוט המצאתי חוק שאסור לו לנהוג (והוא השתכנע)".
רגע אינטימי
"בסוף יום, אחרי שמודיעים", מספרת סקויאר-קטאן, "אני מרגישה ריקנות, כמו צימוק שהוציאו ממנו את הנשמה. היו הודעות שאחריהם כמובן שתפקדתי, אבל פתאום שמתי לב ששבוע אחר כך, בתום השבעה של המשפחה, הכוחות שבו אלי, אפילו שלרוב אין לי קשר עם המשפחה במשך אותו שבוע".
- האם קרו מקרים בהם נוצר קשר מיוחד עם המשפחה לה הודעת?
"בכל הודעה אתה מרגיש שיצרת קשר מיוחד ואינטימי, אפילו אם זה לשעה או לשעתיים, כי אתה זה שנמצא במקום הכי אינטימי שאפשר, אתה תצא מהבית ורק אתה ועוד אחד או שתיים ידעו לעולם מה קרה שם בזמן ההודעה. באופן כללי מודיע לא שומר על קשר עם המשפחה וזה נכון כך. אני יכולה לספר שפעם הייתי במרכז קניות וראיתי אם ובת, שזמן מה לפני כן הודעתי להן על מות הבעל/אב. הסתובבתי שלא יראו אותי. ברגע שראיתי וזיהיתי אותן כל הגוף שלי התכווץ".
עובדת עם אנשים חיים
במסגרת הצטרפותם של המתנדבים והעובדים הסוציאליים לשורות "המבשרים", נערכים ימי עיון והשתלמויות בנושאים שונים. "הלימודים חדדו מאד את תפקידי כמודיעה. למשל, בהודעה יש לי 10 עיניים ואוזניים, אני בודקת מי בני המשפחה, איפה כולם, דואגת להצמיד "שומרים" על מי שצריך. היתה הודעה שידעתי ממידע קודם שיש ארבעה ילדים במשפחה. ידעתי שאחד הרוג, עוד 2 היו בבית, אבל איפה הרביעי? ההורים אמרו שאין עוד אחד, גם הדודה. עד שאחד האחים אמר שיש אח בבית ספר. כך שהלימודים חשובים ביותר, ולא פחות חשוב לעשות מדי פעם מפגשים של כל ה'אחים לצרה'".
"בנוסף, יש חשיבות רבה להכרת מנהגים ותרבויות שונות. אם לא הייתי מכירה את המנהגים בתרבויות מסויימת, הייתי חושבת שהעובדה שבני המשפחה שותים שתיה חריפה ואוכלים שוקולדיםאחרי הודעה, ממש לא מתאימה לאירוע, אבל כך זה נהוג אצלם".
"כמו כן, חשוב לדעת כיצד לתת לאלו שקיבלו את ההודעה לעכל את הדברים. לדוגמה, אישה שקיבלה הודעה ביקשה להמשיך לטאטא את הרצפה כי היא היתה באמצע ניקיון הבית, פעם הייתי עושה את זה במקומה. היום אעמוד לידה כשהיא עושה את זה. החזרה "לחיים" מההלם הראשוני חשובה מאד".
"כשהמשפחה המורחבת מגיע - אחרי ההלם הראשוני של הנוכחים - אני מתחילה לחלק תפקידים. רוב האנשים מחפשים עשייה, אך לא יודעים מה לעשות, מה מותר, מה אסור. אני גם יוצאת בשלב מסויים משום שחשוב שיהיו אנשים בבית שיתפקדו".
-מה המשפחה שלך אומרת על הבחירה בפעילות כזו?
"המשפחה זורמת ומפרגנת. תגובת החברים והקולגות היא, לרוב: "אני לא מבינה איך את עושה את זה". אני נוטה לציין שאני עובדת עם אנשים חיים ולא מתים".
- הערב (28.10) בשעה 19:30 יתקיים בתאטרון היהלום ברמת גן טקס הזכרון השנתי לקרבנות תאונות הדרכים במעמד סגנית שר התחבורה והבטיחות בדרכים ח"כ ציפי חוטבלי, מנכ"ל משרד הרווחה מר יוסי סילמן ובני המשפחות השכולות ומנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. במהלך הטקס ידליקו נציגי המשפחות 8 נרות זכרון לזכר יקיריהם שנספו בתאונת דרכים.
- עמותת "יד הנקטפים" מארגנת ומפעילה קבוצות תמיכה למשפחות שיקיריהם נהרגו בתאונות דרכים. מטרת הקבוצה היא ללמוד ביחד איך לחיות בצל האסון. הורים ובני משפחות שכולות שהשתתפו בקבוצות תמיכה הרגישו שהשתתפות זו סייעה ונתנה להם כוח להמשיך ולחיות. למדו כיצד לחיות עם אסון כה כבד. חשו שיש להם מקום לדבר בחופשיות ובכנות ומצאו דרכים לפתור שרשרת של קשיים שמתעוררים בעקבות האסון
לפנייה לכתב/ת 
