מבצע של הרגע האחרון / "הכל מקצועי"
התסריט מוכר: דקות הסיום, הקבוצה בפיגור וכולם רוצים להציל את המולדת. מהן הפעולות הכי נכונות ברגעי הלחץ ולמה לפחות בתחום הזה מויס הוא המחליף הראוי לפרגוסון? אורי קופר, "הכל מקצועי"
עוד ב-ynet ספורט:
מאמנים עושים את זה הרבה. בראיונות אחרי משחקים, הם מדברים על ההבדל בין המחציות או על השיפור/ירידה ביכולת ככל שהמשחק התקדם. בדרך כלל, אמירות כאלה נזרקות בצורה שטחית ומספרות לנו את מה שכבר ראינו בעצמנו בעיניים, אבל מויס – והוא פירט על כך בהמשך – התכוון למשהו עמוק יותר. לכך שבדקות האחרונות של משחק, כשקבוצה נמצאת בפיגור וחייבת להבקיע, ויריבתה רק מנסה לשמור על התוצאה, המשחק הופך להיות שונה לחלוטין. זה לא אותו כדורגל.
כולנו מכירים היטב את הסיטואציה. עשר דקות לסיום, פיגור בתוצאה, והמאמן מבצע עוד חילוף התקפי. הכדורים הופכים ארוכים יותר וישירים יותר מההגנה להתקפה. הקבוצה המתגוננת מצופפת ובעיקר מבזבזת זמן. זה משחק אחר מכדורגל של השעה הראשונה, אחר לגמרי, ולכן הוא גם דורש היערכות שונה.
ויש היערכות כזו. הקבוצות המובילות בעולם, שבשבילן לפעמים גם 0:0 בדקה ה־80 זה כמו להיות בפיגור, מתאמנות במיוחד למקרים האלה. מתרגלות שינויים במערך ובשיטת המשחק בדיוק כפי שהן מתאמנות על ביצוע נכון של כדור קרן או על יציאה למתפרצת. כמו כל דבר בכדורגל, פעמים רבות קאמבק מוצלח מושג בצורה מקרית – שוער שלא יוצא טוב לכדור, ריבאונד שמגיע בדרך אגב לשחקן הנכון – אבל עם הכנה נכונה, ותרגול, מאמן יכול להגדיל את סיכויי הקבוצה שלו להשיג איזה מבצע של הרגע האחרון.
השינויים
קבוצה שמתגוננת בדקות האחרונות, עושה שני דברים עיקריים שמקשים על היריבה: מצופפת את המגרש עם מספר גדול של שחקנים ומבזבזת זמן בבעיטות שוער, הוצאות חוץ וריצה עם הכדור ללא תועלת. הנקודות הבאות אמורות לתת את המענה הטוב ביותר לבעיות האלה.
הטקטיקה – 'לחבק' את הקווים. הסטטיסטיקה מראה שרוב הקאמבקים מושגים באמצעות מהלך שמתחיל מהאגף. פעמים רבות מאמנים שחייבים שער מציפים את הרחבה בשחקני התקפה, אבל החוכמה היא לגרום לעומס דווקא בצדדים, איפה שהמשחק פחות צפוף. בדקות האחרונות יש יתרון גדול בליצור עומס באגף, לפעמים בעזרת שלושה שחקנים – מגן, קיצוני ואחד הקשרים המרכזיים – ולתקוף משם. ההגנה במקרה הזה חייבת להתמתח ולשחקני המרכז יש יותר חורים לחדור דרכם ברחבה.
החילוף – לא לאבד מגן. יש מאמנים שבאופן אוטומטי מכניסים חלוץ על חשבון המגן וכיוון שיש חשיבות למשחק מהצדדים, זו פעמים רבות גם טעות. כדי לשמור על משחק מהיר באגף, עדיף להוציא בלם ולהוריד את הקשר המרכזי מעט לאחור. או, אם הקבוצה מתורגלת בכך ויש לה שחקנים מתאימים, לעבור לשלושה בלמים, אבל בתוספת שחקנים יצירתיים על הקווים, כמו שעושה לפעמים פאולו סוזה במכבי ת"א.
האסטרטגיה – לא להעיף למעלה. כדורים ארוכים לרחבה הם פועל יוצא של לחץ וניסיון לשחק מהר, אבל הרבה יותר יעיל לבצע 2 התקפות מסודרות ואיכותיות מאשר לשלוח עשרה כדורים ארוכים ללא כתובת. קודם כל, ההגנה המעובה ערוכה לכדורים הארוכים הסתמיים האלה ובנוסף, כל כדור אובד כזה מוביל לבזבוז זמן עצום לאחר שהשוער קולט אותו ונשכב על הדשא או שהוא יוצא החוצה ולוקח זמן לחדש את המשחק. עוד כמה מסירות יובילו לפחות בזבוז זמן מאשר כדור שעובר לקבוצה היריבה, המשול לאסון.
הניהול – לשחק על זמן. כמו שקבוצת כדורסל מנסה לשחק במהירות ועם עבירות עוצרות־שעון כשהיא בפיגור, כמו שבפוטבול יש את "תרגיל 2 הדקות", גם בכדורגל כל שנייה חשובה. למרות הרצון לראות את השחקנים היצירתיים בהתקפה, נהוג להשאיר מנהל משחק מאחור. כך, כשהכדור מורחק, הפליימייקר האחורי יכול להוציא במהירות התקפה חדשה מבלי צורך לבזבז זמן יקר כפי שקורה כשהבלם אוסף את הכדור.
היורש של פרגי, לפחות בקאמבקים
הקאמבק הזכור ביותר בהיסטוריה הוא של גמר ליגת האלופות 1999 בין מנצ'סטר יונייטד ובאיירן מינכן. שלשום יצא ששתי הקבוצות האלה השיגו מהפכים בליגות שלהם. אצל מנצ'סטר יונייטד זה לא חדש. סטטיסטית, אלכס פרגוסון היה המאמן שחזר הכי הרבה פעמים מפיגור לניצחון בשנים האחרונות בפרמיירליג. ומי המאמן שבמקום השני? דייויד מויס, שאחרי פרגוסון השיג הכי הרבה נקודות מקאמבקים ועוד עם אברטון, לא אחת מאריות הליגה.
חודשיים וקצת לתוך העונה הראשונה שלו באולד־טראפורד, מויס רחוק מלהיות המחליף המושלם של סר אלכס, אבל בנושא הספציפי הזה, ביכולת לנצח משחקים בסיום, אין ספק שהוא מסוגל למלא את הבור שהותיר פרגוסון. גם בשבת האחרונה מול סטוק, מויס, כמו בתקופתו באברטון, ביצע את הפעולות המתאימות וזכה למחמאות בהתאם.
בפיגור 2:1, יונייטד ביצעה שלושה חילופים. עדנאן ינוזאי החליף את נאני וחיבק את הקו הרבה יותר ממנו (63 אחוזים מהזמן היה על הקו לעומת 50 אחוזים של נאני). ולנסיה החליף את סמולינג, אבל לא נכנס לקישור אלא שיחק כחצי־מגן במטרה להגביר עומס באגף. צ'יצ'אריטו החליף את קלברלי, דבר שהוביל לתזוזה של ואן פרסי לצד שמאל, שוב במטרה ליצור עומס באזורים הנכונים. החילופים האלה הביאו את רוני לשחק יותר מאחור, קאריק נשאר כפליימייקר אחורי כדי למנוע בזבוזי זמן של סטוק. בסופו של דבר, צ'יצ'אריטו אכן עשה 2:3 בזכות כדור של אברה מהאגף.
ומה קורה אצלנו?
אף אחד לא אומר שהפעולות הנכונות האלה הן שהבטיחו מהפך ליונייטד. היא אולי הייתה משיגה אותו גם באמצעים אחרים, אבל מויס הגדיל את סיכויי הקבוצה שלו במקרה נתון, ופה בעצם טמונה כל תורת האימון. קבוצות ישראליות מתקשות פעמים רבות לבצע קאמבקים כאלה, גם בגלל שמאמנים שבויים בתפיסות ישנות של חילופים אוטומטים וגם כיוון שאין בארץ מספיק מגינים טובים, שהם לפעמים קריטיים למהלך כזה.
רואים שבמכבי ת"א, עם מערך שלושת הבלמים ומרגוליס או אפילו מיכה כחצי־מגן, מתרגלים מצבים כאלה, אבל קחו למשל את מכבי חיפה בסלוניקי ותגלו אי־שמירה על עקרונות. אריק בנאדו הוציא דווקא מגן, משומר, תמורת חלוץ. פאוק החזיקה בדקות האחרונות הרבה מאוד בכדור וחיפה שלחה המון כדורים ארוכים.
אתמול, בדרבי, החילוף האחרון של קינן באנדלובו כבר היה נכון יותר, אבל דווקא החילופים הקודמים, במחצית, היו לרעת בנאדו, שסיים את המשחק עם שלושה חלוצים סטטיים, אגף ימין מת, ופקק גדול ברחבה. אבל בנאדו, לפחות בימים הקרובים, לא צריך להתעסק עם הנושא הזה. יש לו דברים הרבה יותר דחופים לשבור עבורם את הראש.
המדור "הכל מקצועי" מתפרסם בימי שני.
רוצים לדבר על כדורגל? עשו לייק לעמוד הפייסבוק של "הכל מקצועי" ועקבו אחרי אורי קופר בטוויטר.
לפנייה לכתב/ת 
