לדרוש מהילד רק מה שאתם דורשים מעצמכם? בולשיט!

זה קרה לפני שמונה שנים,כשהכרזנו בבית על מהפכת המזון הבריא. כולה חמש שנים על הפלנטה, אבל היא עדיין הייתה מספיק אינטליגנטית כדי להבחין בצלילים של צביעות אצל אבא שלה.

כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים

"נכון חמודה".

"ולכן אתם לא מרשים לי חטיפים?".

"כן".

"ומה יותר גרוע, סיגריות או חטיפים?".

עכשיו שתקתי. לא חלמתי שככה יתנקמו בי הרגלי השכטות שלי. הטוויסט המפתיע בשיחה הזכיר לי את אמירתם הנבונה של חז"ל: you're in deep shit now , baby.

הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

מיילי סיירוס, רדי מהבת שלי!

רצח ילדים: תפסיקו לחפש היגיון ברוע

להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

7 שינויים שיהפכו אתכם להורים מאושרים יותר

המסר: הורים, אנחנו לא סומכים עליכם

אז הנה רשימת דברים שהורה ישראלי ממוצע עושה לפחות חמש פעמים בשנה: חונה באדום לבן, מדלג על מקלחת ושם דאודורנט, משקר במצח נחושה (הצ'ק בדואר, כבר אתמול שלחתי!), אוכל בידיים או בעמידה מול המקרר, מעמיד פני מתעניין בשיחה משעממת, סוחב ציוד משרדי מהעבודה, דוחק את הלכלוך מתחת לספה במקום לטאטא אותו, משאיר חדר מבולגן מאחריו, מגיע לעבודה בלי שיעורים... סליחה, מטלות, עובר במעבר חציה באדום (כהולך רגל), ולפעמים גם... מעשן. שימו לב שנמנעתי ברשימה זו מלפרט חטאים שמראש מותרים חברתית למבוגרים בלבד דוגמת וודקה וסקס ביזארי.

בעולם תזזיתי שמעלה את המודעות לעצמי לדרגה של מציצנות וחפירה מתמדת, ההורה של שנות האלפיים נדרש שוב ושוב לבדוק את עצמו, לפשפש במעשיו, ולעמוד בסטנדרטים שלקוחים מעולם ניהולי-צרכני - לא משפחתי. הציווי המתמיד לשמש כמופת או כמודל לחיקוי ("אפס תקלות", "חווית שירות מושלמת") לוקח אלמנט אחד הגיוני (דוגמה אישית) ומעצים אותו לרמה לא הגיונית שיוצרת שיח הורות בלתי הגיוני.  

אני עומד מולכם כאן היום וטוען שהאמירה "אל תדרוש מהילד מה שאתה לא דורש מעצמך" היא דרישה שלא מסייעת להורה ולא מעצימה אותו - היא מגמדת אותו. המינון של הדוגמה האישית הוא עניינו של ההורה בלבד. רמת אזורי המחיה שבהם ההורה עושה הנחות לעצמו? גם היא כפופה לשיקול דעתו של ההורה בלבד. אבוי להורה שלא יגמיש סטנדרטים מדי פעם ולא יעשה פה ושם הנחות לעצמו. אם אנחנו תובעים מהורה להתנהג כמו פקיד צייתן ולא כמו יצור בוגר בעל סמכות עם דרגות חופש שצריך לקבוע אסטרטגיה, אזי בסבטקסט כולנו מעבירים לאמא ואבא את המסר שאנחנו לא סומכים עליהם, שאתגר ההורות על כל מורכבותו פשוט גדול עליהם.

דוגמה אישית: לא אקט נקודתי

ומה שהכי כואב לי, הוא שהרוב המכריע של ההורים אכן מספקים דוגמא אישית הולמת לילדיהם - במימדים החשובים באמת, ולא בפיצ'פקס. הם קמים כל בוקר לעבודה ומתמידים בה. הם מצליחים בדרך כלל לשמור על שגרת מזון-מקלחות-השכבות לאורך שנים. הם מביעים רגש חיובי וחום כלפי הילד באופן עקבי. הם לא נוטרים לו טינה לאורך זמן גם אם הוא פישל או עיצבן באירוע זה או אחר.

כל אותם חסדים רוטינים של שיגרה משמשים מודל אדיר לילד. הוא נחשף להכשרה פרקטית מעמיקה בסוגיות כמו נשיאת תיסכול, מוסר עבודה, חשיבותה המכרעת של האמפתיה בבניית מערכות יחסים, ועוד כהנה וכהנה נושאים שיכלו בשקט להחזיק תואר באוניברסיטה. דוגמה אישית שהורה מעניק איננה אקט חינוכי נקודתי - היא עולה ונובעת מאליה מתוך התנסות היומיום. היא תתקיים בין אם נרצה בכך ובין אם לא.

ומה שנכון להורות באופן כללי, נכון גם לכל העסק הזה של "דוגמה אישית". דוגמה אישית היא מושג חינוכי חביב וראוי, ותו לא. אני לא מרשה להורה הישראלי להתייחס אליו כאל תו תקן פסיכולוגי שמאשר את מסוגלותו. חוץ מזה, אם אחת מתחנות החיים הקריטיות שלנו היא היכולת לאהוב אהבה בוגרת יצור אנושי בלתי מושלם ולהתחייב אליו ברצון ובשמחה על אף חוסר מושלמותו - אין ספק שרובנו מצליחים בלי בעיה לספק לילד את הטובה שבדוגמאות האישיות.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה, מומחה לחשיבה יצירתית ומעביר השתלמויות מורים בנושאי יצירתיות ו"לחשוב כמו פסיכולוג"