כמה תושבים יכול כדור הארץ להכיל?

כמו בפאנלים דומים הנערכים במסגרת כנסים מדעיים המנסים לתקוף סוגייה מרכזית בתחום, גם הפעם במסגרת כנס מדעי בכלכלה אקולוגית, במדינה אירופית שמדעניה נמצאים בחזית המחקר המדעי בכל התחומים, עסק הפאנל בנושא שעולה שוב ושוב לכותרות בשנים האחרונות - איך אפשר, אם בכלל, להמשיך לספק מזון לאוכלוסיית העולם, אוכלוסייה ההולכת וגדלה בייחוד תחת ההשפעות השליליות כתוצאה משינויי אקלים, כמו עלייה בדרגות החום וירידה בכמות המשקעים?

 עוד כתבות בערוץ כלכלה ירוקה וקיימות : 

מדריך: כך תוודאו שהדירה שלכם באמת ירוקה

ישראלים עושים מיליונים מטכנולוגיות מים

בדקו בעצמכם: האם אתם חיים בעיר ירוקה?

בית ישראלי זורק בחודש מזון בשווי 350 שקל

כפי שאופייני למרבית הדיונים הללו, לא הייתה במהלכו כל התייחסות להיבט הדמוגרפי, קרי, כמות האנשים על פני הכדור שיהיה צריך להאכיל במהלך השנים הבאות. האם הטאבו המוזר הזה על הצורך בצמצום הילודה וייצוב האוכלוסייה נובע ממניעים דתיים, או בגלל התוצאות ההרסניות של מדיניות הגבלת הילודה במשטר הקומוניסטי בסין?

קצת עובדות: ההערכה היא שאוכלוסיית כדור הארץ שמנתה כ-7 מיליארד בני אדם ב-2011 תצמח לכ-8-11 מיליארד בני-אדם ב-2050. התפתחות זו גוררת דאגה רצינית מבחינת ההשפעה האנושית על משאבי הכוכב שלנו, כיון שברור שהיכולת שלו לספק את צרכי כל בעלי החיים היא מוגבלת וסופית. לפי מחקר שפורסם לאחרונה, הביקוש למזון (של בני האדם בלבד) עשוי להכפיל עצמו מהכמות הנוכחית עד אמצע המאה שלנו, ויגדל בקצב מהיר יותר מהגידול באוכלוסייה.

למשל, צריכת הבשר לנפש בסין צמחה מ-4 ק"ג לנפש ב-1961, ל-58 ק"ג ב-2009, בעוד שבבריטניה (אליה שואפות סין ומקבילותיה) כבר כיום היא עומדת על 84 ק"ג! ברור שרצוי וצריך לצמצם את כמות הבשר הנצרכת על-ידי בני האדם, אולם זה כשלעצמו איננו הפתרון האולטימטיבי. גם ייצור כמויות הולכות וגדלות של מוצרים מן הצומח דורש במקביל כמויות גדלות והולכות של משאבי טבע. לדוגמא, ב-50 השנים שחלפו מ-1962 ועד ל-2012 גדלה צריכת הדשנים, כאשר לרוב להפקתם השפעה שלילית על הסביבה הטבעית ועל בני-האדם, בעולם ב-500%.

מדו"ח של סוכנות המזון של האו"ם שפורסם לאחרונה עולה כי אחד מכל שמונה אנשים ברחבי תבל סובל מתת-תזונה כרונית. האם היכולת של כדור הארץ לספק משאבים אלו לאוכלוסייה הולכת וגדלה איננה סופית ומוגבלת?

ירידה בתפוצת הרעב 

אבל, לעומת תחזיות אפוקליפטיות אלו, סוכנויות אחרות של האו"ם מדווחות על ירידה של 5% בתפוצת הרעב בשני העשורים האחרונים. זאת ועוד: היקף הרעב בעולם נמוך מהערכות שפרסמו בעבר אותם ארגונים, לפיהן מספר הרעבים בעולם עשוי להגיע למיליארד בני אדם. במאמר מוסגר יש לציין עם זאת, ששיעור ההתקדמות אינו מספיק כדי להשיג את היעד של צמצום מספר הרעבים בחצי - בייחוד במדינות מתפתחות - עד לשנת 2015, שהציבה ועידת הפסגה העולמית לענייני מזון ב-1996.

אם כך, אז היכן טמונה האמת? לדעתי, יש לבחון את סוגיית הקיבולת האנושית - יכולת הנשיאה המקיימת של משאבי הטבע והסביבה (Economic absorptive capacity) של הפלנטה שלנו, קרי "כמה תושבים יכולים לחיות ולהתפרנס ממנה, ברמת חיים 'סבירה'".

בעבר אמנם התייחסתי לסוגיית הקיבולת האנושית של ארץ ישראל שעלתה בדיוני ועדת פיל (1937) כתוצאה מהתנגדות הערבים להצהרת בלפור. כבר אז, במחצית הראשונה של המאה הקודמת, ניסתה הוועדה לאמוד את יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ, בייחוד מבחינת הקליטה של מהגרים יהודים בשטח שייעדה למדינה היהודית. הוועדה אף נקבה במספר נמוך יחסית של מהגרים יהודים שיורשו להיכנס למדינה היהודית כל שנה.

אפשר, לעומת זאת, להזכיר חיבור של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי מ-1918 שקבע על בסיס ממצאים ארכיאולוגיים והיסטוריים שארץ ישראל יכולה לשאת כ-10 מיליון בני אדם. כך ניתן לטעון לגבי כלל האנושות: שיפורים טכנולוגיים ואחרים עשויים לאפשר למספר גדל והולך, גם מעל ל-10 מיליארד לשרוד על פני כדור הארץ, ובליווי חלוקה סבירה של המשאבים גם לצמצם במקביל, במידה זו או אחרת, את מימדי הרעב. מגבלה על מספר הפיות שניתן להאכיל במשאבים העומדים לרשותנו איננה מידית והחזון האקופליקטי רחוק מאשר חוזים חלק מהדו"חות שהתייחסנו אליהם לעיל.  

ואכן, בדו"ח האחרון של החברה המלכותית הבריטית שכותרתו "אנשים וכדור הארץ", נטען שהתקדמות מדעית וטכנולוגית אינם המפתח הבלעדי לפיתוח בר-קיימא, אלא השגתו מותנית גם בשינוי מהותי במערכות החברתיות, ושהמאה ה-21 היא תקופה קריטית בהקשר זה לאנושות. הסוגייה של כושר הקיבולת הכלכלית איננה – ומעולם, לדעתי, לא הייתה - כלכלית "טהורה".

כאן כדאי להעיף מבט בשני הגרפים דלהלן, המקשרים בין צפיפות (מספר תושבים ליחידת שטח) ותל"ג לנפש, או – לחילופין – מדד הפיתוח האנושי (Human Development Index), כדי להשתכנע שאכן אין קשר חד-ערכי בין המדדים. אם בכלל, הרי נראה שצפיפות, כלומר מספר תושבים לקמ"ר, איננה מהווה מחסום בפני התפתחות כלכלית.

אנו רואים שמבחינה כלכלית, המושג "קיבולת נשיאה כלכלית" איננו יכול לקבוע את התקרה אשר בהגיענו אליה אפשר לדבר על "פיצוץ אוכלוסין". משאבי הטבע (מים, אנרגיה) לא מהווים מחסום אפקטיבי לגידול האוכלוסייה; כך, אנו מתפילים מי ים כאשר מקורות המים השפירים מהטבע עומדים לפני התכלות. ייתכן והמחיר היחסי שאנו צריכים לשלם עבור משאבים חלופיים גבוה יותר, אולם לא מדובר על מחסור פיזי שמגביל את גידול האוכלוסייה.

עלויות חיצוניות 

אלא מה? כאן חייבים להזכיר מושג כלכלי נוסף: עלויות חיצוניות – externalities, שהפך לביטוי שגור בשיח הסביבתי. כלכלנים רבים טוענים זה זמן רב, שההתעלמות של המערכת הכלכלית הרגילה מעלויות נוספות, בדרך כלל עקיפות, הכרוכות באספקה וייצור מוצר או שירות סביבתי, מאפיינת בעיות רבות בתחום איכות הסביבה.

כך, מחיר מוצר כלשהו שהליך ייצורו כרוך בזיהום אוויר, איננו משקף את העלויות ה"חיצוניות" (כגון, פגיעה בבריאות התושבים באזור) ולכן, מחירו "נמוך" מהמחיר האמיתי האמור לשקף את כלל עלויות הייצור. במקרה זה, מחירו של גורם הייצור אוויר נקי – משאב טבע לכל דבר ועניין – שווה כביכול לאפס. הכרה זו הובילה לכלל הידוע של "המזהם משלם", ובמסגרת מדיניות סביבתית נכונה, לשימוש מתרחב והולך במסים "ירוקים".

ולענייננו: הבעיה מוצגת בציור השלישי להלן. המדד של תל"ג לנפש, איננו מתחשב בעלויות החיצוניות של צפיפות האוכלוסין. מבחינה זו, ולאור הטיעונים שהעלנו בקצרה, לעיל, ניתן היה להוסיף ולאכלס את כדור הארץ, כאשר המגבלה האמיתית היא לא כמות משאבי הטבע, אלא המוח האנושי שאמור לסייע לנו במציאת פתרונות יעילים לגודש האוכלוסייה.

ברם, הרבה לפני שהמוח האנושי יניב פתרונות כאלו או אחרים, שיאפשרו צמיחת התל"ג לנפש והעליה המקבילה ברווחה הכלכלית בממוצע (או, למצער, הישארות באותה רמה), כפי שרומזת העקומה הישרה המקבילה לציר ה-X בגרף, נרגיש בעלויות החיצוניות של אותה צפיפות אוכלוסין.

אלו יכולות להיות עלויות בעלות אופי פסיכולוגי, או להתבטא בזמן המוקדש לפעילויות שונות (כמו במקרה

של היטל גודש בכבישים עמוסים, האמור לשקף את העלות החיצונית של משתמש נוסף על כלל המשתמשים עקב ההאטה במהירות), בהיעלמותם של שטחים פתוחים "ירוקים", וכהנה וכהנה. אלו באות לידי ביטוי בגרף האדום העולה. ייתכן וגרף כזה יישא אופי אסימפטוטי עם העלייה בצפיפות (יתלכד עם קו אנכי). במקרה זה, העלות החיצונית של הצפיפות הופכת להיות "אינסופית", והמשמעות המעשית – הפסקת גידול האוכלוסייה.

מכאן, שגם אם ביכולתנו בעזרת שיפורים טכנולוגיים ואגרונומיים כאלה ואחרים לדחות את הופעת מגבלת המחסום הפיזי ביחס לכמות האנשים שניתן לקיים ברמה סבירה על גבי הפלנטה שלנו, מחסום הצפיפות וההשפעות החיצוניות השליליות בעטיו, יחייב ממשלות ועמים לנקוט מדיניות נמרצת כלשהי לצמצום הילודה הרבה לפני כן. קשה לומר מה היא אותה מדיניות נדרשת, כיוון שכל עם וכל מדינה חייבים להתחשב במגבלות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות המאפיינות אותו. בכל מקרה, ברור שמדיניות כמו זו הנהוגה אצלנו, למשל (אם כי זו התמתנה לאחרונה) – המעודדת ילודה – היא, בטווח הארוך, בניגוד לכל הגיון כלכלי, סביבתי או חברתי.