גיל קופטש תחת מבול
בספרו לילדים "למה לנוח אין מנוח" מגיש גיל קופטש את סיפור נוח, המבול והתיבה מנקודת מבט חילונית והיפית, שגם דואגת לאיכות הסביבה. אך החרוזים הפשוטים והמסר הפשטני של הסיפור, עומדים בניגוד לאיורים המוצלחים שמעטרים את חוויית הקריאה. ביקורת
במהלך שאינו נפוץ במיוחד בספרות הילדים החילונית של ימינו, בוחר להביא גיל קופטש מחדש את סיפורו של נוח, המבול והתיבה שהצילה את האנושות ובעלי החיים - וכל זאת בפרשנות מודרנית ונטולת אלוהים.
למרות מה שסיפרו לכם בגן, סיפור נוח והמבול האפוקליפטי אינו ייחודי לתנ"ך והוא מופיע בכתבים העתיקים של יותר ממאתיים עמים, כולל הודו, איראן, יוון ואפילו אירלנד. המסורת הפרשנית היהודית מציעה כמה אפשרויות לאותו עוון נורא שביצעו בני האדם ושהמיט עליהם את המבול, אך קופטש בוחר להפוך זאת לעניין של איכות הסביבה: האנשים הרעים "בנו מפעלים, הרימו ארובות, העשן עלה לשמים", ו"את המקום שבו פעם השמש זרחה כיסה כעת ענן שחור, מזיל דמעה". גם הצמחים והפרחים נבלו, והחיות מסתובבות עצבניות ורעבות ברחובות לאחר שנכרתו היערות.
האנשים הרעים לא רק חירבו את הטבע שניתן להם במתנה, אלא הם נכשלים גם בעבירות שבין אדם לחברו - מרביצים, מעליבים ואף פעם לא מפגינים נימוס. על פי קופטש, המבול מתקרב כאסון טבע שנגרם בגלל התחממות גלובלית קדמונית, וגם מקושר בצד הערכי אל חלקו של האדם במעשה.
האריה, הממוטה והאנשים הרעים
נוח, שבפרק ו' בספר בראשית מוגדר כצעירון בן 600 שנה, הופך כאן לנביא זעם שהוא דווקא היפי חביב עם שיער ארוך אפור, משקפי ג'ון לנון וישיבת לוטוס, המנסה להטיף לשמירה על בעלי החיים והטבע, כיאה ל"ילדי הפרחים" שאליהם הוא בבירור משתייך.
אחרי שנוח אינו מוצא מנוח בגלל המתרחש בעולם - השמש שאינה מאירה, זיהום האוויר והקרחונים הנמסים - הוא בונה תיבה כי הוא "ידע שתכף בא מבול והוא היה לחוץ". במאמר מוסגר, כדאי לציין שבמקור התנ"כי היונה כמובן היא שאינה מוצאת מנוח לכף רגלה, והביטוי מופיע גם בפיוט המוכר "יום שבתון" לרבי יהודה הלוי, שם היא מוצאת את המנוחה בשבת, היום שבו על פי המסורת הגיעה ליבשה. את האנשים הרעים, בכל אופן, הוא אינו מצליח לשכנע במסריו, ואף שברגע האחרון הם מידפקים על דלתות הספינה - הוא כבר לא פותח להם.
נוח מפליג על הגלים בתיבה שבנה לצד מגוון בעלי החיים, שאותם שכנע להגיע ולשוט עמו במסר של שמחה ואהבה, אבל גם שם הוא אינו מוצא מנוח: "בכל החיות הוא טיפל; ניקה ובישל; חיתל, ייבש וקיפל. הוא לא הפסיק לטרוח עד שכבר ממש לא נשאר לו כוח". החיות הופכות משועממות ומלאות דרישות מופרכות ("תפוזים! אבל לא בפרוסות - במיצים!"), ונוח כורע תחת נטל המשימה שלקח על עצמו. ברגע הזה, למרבה השמחה, תם הגשם והיונה חוזרת עם ענף הזית.
ומה קורה לאחר המבול? בספר בראשית יוצא נוח ומקריב מבעלי החיים לאלוהיו, לא מאוד פוליטיקלי קורקט בימים אלו. אלוהים מריח את הניחוח ומתיר לו לאכול את בעלי החיים - אבל לא לרצוח את בעלי האדם. אצל קופטש, לעומת זאת, נרשמת הרמוניה מוחלטת עם הטבע, החיות מאושרות, השמש והענן מתחבקים והקשת מסמלת ברית של אחווה ושלום בין בעלי החיים ובני האדם. ומה עם האנשים שקלקלו קודם לכן את העולם וכניסתם לתיבה נמנעה? לפיוס הזה כבר אין מקום בסיפור, שאותו כותב קופטש בחרוזים חביבים שאין בהם ברק.
דומה שלסיפור שעקרונותיו הבסיסיים מוכרים לכל ילד בגיל הגן, דרוש היה טקסט משמעותי ומחדש יותר.
הכתיבה של קופטש חביבה והחרוזים מתגלגלים ללא צרימה מיוחדת, אך אין בהם הרבה מעבר לכך, וזאת בשונה מהתרומה הגדולה של האיור לספר הנוכחי.
לאיורים הרעננים של גל שקדי תפקיד חשוב בעיצוב העולם של נוח. הקווים של שקדי, בוגר מסלול איור בשנקר, נקיים מאוד והצביעה שלו ממוחשבת ונטולת הצללות, אך נראה שזה מתאים בהחלט ביחס לאירועים הגרנדיוזיים המתוארים בסיפור - והדבר אף תורם לתחושת העכשוויות הנדרשת בפרשנות החדשה לעלילה.
עם זאת, האיורים בהחלט אינם דלים: שקדי ממלא את עולמו של נוח בהתרחשויות הומוריסטיות, הופך את נוח עצמו, כאמור, לטיפוס משעשע וכך גם את היונה, המאוירת במראה מצחיק ההולם את שנות ה-60. מעניינת גם הפרשנות הוויזואלית שמעניק שקדי לאנשים ה"רעים" בסיפור: את אלה הוא מותיר כדמויות שחורות וכועסות תמיד, המשורטטות בקווים שבורים דמויי גיר לבן. בשורה התחתונה ניתן לומר כי עושר הפרטים וההתרחשויות באיוריו מצדיקים היטב את הבחירות שביצע, והתוצאה היא חגיגה צבעונית ומושכת להתבוננות קרובה.
"למה לנוח אין מנוח", מאת גיל קופטש. איור: גל שקדי. הוצאת ידיעות ספרים.
