"אמא קוראז"': העגלה לא סוחבת
ההפקה החדשה של "אמא קוראז'" בתיאטרון הקאמרי נראית כמו מתיחת פנים למחזה של ברכט, שעוסק בצד המכוער של האנושות. נראה שבניסיון לשרוד במציאות הכלכלית העגומה - היצירה הפכה למוצר
"איך אפשר שהתיאטרון יהיה מבדר אך בו בזמן משמעותי? איך להפוך אותו ממקום של אשליה למקום של תובנה?", הציף המחזאי והמשורר ברטולט ברכט את שאלת השאלות, עמה מתמודדים גם כיום יוצרי תיאטרון. בזירת הקרבות שניטשת בין אידיאלים לבין הישרדות כלכלית, נדמה שההפקה החדשה של "אמא קוראז' וילדיה" בתיאטרון הקאמרי נפלה חלל.
בניגוד לשמה של גיבורת המחזה - קורבן מלחמה או מפלצת-אדם שניזונה ממנה - אין שום דבר אמיץ בפרשנות שנתן הבמאי אודי בן משה לטקסט האנטי מלחמתי של ברכט. למעשה, ההצגה רק מגרדת את פני השטח. כמו השמאל הישראלי כך גם ההצגה שיצר - רוצה אבל מפחדת, מדגמנת אידיאולוגיה נשכנית, אבל בקושי נובחת, יוצאת בהצהרות גדולות, אבל נזהרת שלא להרעיד את הספינה.
ב-1975, כשהדי מלחמת יום כיפור עדיין ברקע, עוררה ההפקה שעלתה בתיאטרון הלאומי סערה. בכנסת ישראל טענו שעם כל הכבוד לברכט, מדובר בסכנה פוטנציאלית מיידית להחלשה מורלית של החזית והעורף. ספק אם הגרסה של בן משה תעורר סערה או אפילו דיון. סביר יותר להניח, שתהפוך לאפיזודה חולפת בתולדות התיאטרון הישראלי. הסיבה לכך נעוצה, בין היתר, בדחף הבלתי נשלט לרצות אבל כשמדובר בברכט, איך נאמר? ללכת בין הטיפות זו לא אופציה.
אם יצירה היא מטבעה אקט אופוזיציוני - מלחמה לשחרור שבויים בשדות הקטל של הקונבנציות, מחזותיו של ברכט הם סמן למרד כמצב קיומי. אם בעבור קוראז', המלחמה היא עסק כלכלי, גם בתיאטרון שמנסה לשרוד מציאות קיומית שרחוקה מלהיות אופטימלית, בסופו של יום סופרים את השטרות. כנראה זו הסיבה שלשם המחזה הצמידו בתכניה את צמד המילים "הצגה מוזיקלית". זה קל לבליעה. זה טוב לשיווק. התוצאה, כך או כך, מעוררת השתאות: ברכט מעולם לא היה כל כך מעודן.
ריחוק רגשי בין השחקנים
את נעליה הבלויות של קוראז' נועלת השחקנית תיקי דיין. רגליה מושכות בכבדות את עגלת הסחורה שמפלסת את דרכה בין שדות הקרב של אדמת אירופה החרוכה. דיין, אין צורך לומר, היא שחקנית נהדרת ואהובה. דמותה המחוספסת של קוראז' טובה לה. יש משהו בין הדימוי הקומי שלה לבין האיכויות הדרמטיות, שיוצר דמות בעלת נפח.
במכוון או שלא במכוון נוצר בין דיין לבין שאר השחקנים שתומכים בה ריחוק רגשי. זה טוב ורע. טוב, כיוון שבמובנים רבים מדובר בדמות אוטיסטית שסגורה בשלה ואינה נזקקת לאחרים אלא אם הם משרתים את מטרותיה. רע, כיוון שעל הבמה פרטנרים הם לא רק משענת, אלא כוח מניע. הרגעים שבהם דיין משחררת אחיזה, הם אלה שמצליחים באמת לגעת. הם לא רבים. גם חורים שחורים בדיבור הטקסט יוצרים נתק שלא קל לחפות עליו.
קוראז' משגשגת במלחמה. היא לא תיתן לשום שלום להרוס לה את העסק. "מי שהופך את הכסף שלו לאלוהים, סופו לסחור עם השטן", מטיח בה הכומר שמלווה אותה בדרכים (גדי יגיל הנפלא בעוד תפקיד פנינה). קוראז' לא שומעת. היא אוטמת אוזניים, עוצמת עיניים וממשיכה בדרכה. הכלבים נובחים והעגלה סובבת במעגלים: מעגל החיים, המתים וההיסטוריה.
ניואנסים הם מצרך נדיר במחוזות התיאטרון הישראלי, שבשנים האחרונות מעדיף להסביר את עצמו לדעת. שתיקות הן עולם הולך ונעלם גם כן. ובכל זאת בהצגה הזו הלב והעין נמשכים לדמות היחידה במחזה שאינה מוציאה לכל אורכו ולו מילה אחת. בתה של קוראז' היא היחידה שפועלת באופן אקטיבי מול הזוועה. אקט המרד היחיד יבוא מפיה של ילדה אילמת וקולה לא יישמע.
גלוריה בס פנומנלית בתפקיד הבת. דרך עיניה הפעורות משתקפות זוועות המלחמה. גופה הנערי לא מאפשר לשכוח את המחיר. אבל זה הפה שצועק בלי קול, שקורע אותך לגזרים והופך קרביים. היא לא נכנעת למגבלות התפקיד, מקיימת את עצמה בין השורות ותופרת דמות עגולה, שלמה, נוגעת ללב. בלי מילים היא משאירה מקום לדמיון.
אורלי זילברשץ הופכת את איווט הזונה שבורת הלב לדמות צבעונית במיוחד. זהו תפקיד גונב הצגה בהגדרתו וזילברשץ לוקחת אותו צעד אחד קדימה. רודיה קוזלובסקי ורובי מוסקוביץ אפקטיביים בשלל תפקידי חיילים שהם מחליפים. אסתי קוסוביצקי ויוסי קאנץ, בתפקיד כפריים, נראים אבודים על הבמה. נדרשת יד מכוונת גם לתפקידי משנה קטנים.
עולם שצבוע שחור
הדרכים שבהן עוברת עגלתה של קוראז' סמויות מן העין. את השדות, הכפרים והערים יכול הקהל רק לדמיין. גם המלחמה בלתי נראית, אבל משתקפת בכל אחת מהדמויות. עיצוב התפאורה של נטע הקר מעביר מסר חד וברור: זה עולם שצבוע שחור. הבמה מסתובבת כמו העולם שממשיך לנהוג כמנהגו. עגלת חיינו, אם לא נתנגד, עלולה להפוך לכלוב.
מעצב התאורה, אבי יונה בואנו, מאיר את החושך הגדול ולו במעט. עיצוב התאורה שיצר, נע בין חום לקור, תומך ובונה אווירה. חלק בלתי נפרד במחזותיו של ברכט הוא המוזיקה. בגרסה הנוכחית למחזה התווספו לשירים המקוריים גם שניים של קורט וייל. יוסי בן נון, המנהל המוזיקלי, הלחין שני שירים נוספים שמשתלבים נפלא במכלול. הרכב הנגנים שמאחורי הקלעים כולל את אוהד בן אבי, שירלי סבח ומיכל רהט.
מחקרים שפורסמו טוענים שעל המחזה, שנכתב עם פלישת גרמניה לפולין, עמל ברכט משך חודש ימים בלבד. אולי היתה זו תחושת הבהילות שהדליקה את הבערה הפנימית. כך או כך מדובר במחזה שלא משאיר את הקורא אדיש ולא נותן מנוח. על הבמה איכשהו זה לא עובד. הצד המכוער של האנושות שברכט היטיב כל כך לשרטט, עבר טיפול קוסמטי. בתוצאה הסופית נדמה שהפרשנות, או הפשרנות, הפכה יצירה טובה למוצר.
כוחה של הצגה נמדד עם הזמן גם במספר התמונות שנשארות חקוקות בזיכרונם של הצופים. ההפקה הנוכחית הציפה זיכרונות מזו שקדמה לה. ההצגה ההיא, בבימויו של עמרי ניצן, פתחה את משכנו החדש דאז של תיאטרון הקאמרי. סצנת הסיום של ההפקה בכיכובה של ג'יטה מונטה נחרטה עמוק. בתוך החושך הגדול, כמו סיזיפוס במעלה ההר, סחבה מונטה את העגלה. עולם נטול צבעים. נטול אפקטים. רק התנועה המעגלית והבלתי נסבלת של שגרת המוות.
