"כשאני נפגשת עם טריפלית - אני מבינה אותה"

מי שמע לפני חמש שנים על בדיקת נשאות לגן שיכול לנבא את הסיכוי לחלות בסרטן השד? אני לא שמעתי, והרי אמי נפטרה מהמחלה. אם רק הייתי יודעת על זה משהו, יכול מאוד להיות שהייתי עושה 'מעשה אנג'לינה' וחוסכת מעצמי את התלאות שעברתי.

את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד

הייתי בסך הכול בת 37, אם לשלושה, כשבישרו לי לראשונה שאני חולה בסרטן השד. הרופאה שלי, שגם הכירה את הסיפור המשפחתי, ציידה אותי ברשימת בדיקות שעליי לעבור, ביניהן בדיקת הנשאות הגנטית.

עוד כתבות על הנשים שהתגברו על סרטן השד

רק אחרי ששאלתי מה משמעות הבדיקה, נאמר לי שמשום שאמי חלתה בסרטן השד אז גם אני בקבוצת סיכון. לחרדתי נמצאתי שאכן אני נשאית של הגן BRCA ומאוחר יותר גם נודע לי שאני מוגדרת כטריפל נגטיב.

אין לי אופציה אחרת - אלא לנצח את הסרטן

עם הזמן למדתי לחיות עם הידיעה שבעצם לא אוכל לקבל טיפול הורמונאלי או טיפול המתאים למי שנמצא אצלה החלבון HER2, וסמכתי על הצוות הרפואי שיתנו לי כל מה שיוכלו כדי לעזור לי להחלים. ידעתי שאין כאן אופציה אחרת – אני את המחלה הזו אנצח; למען ילדיי, משפחתי ולמען עצמי.

ילדיי היו אז בני 12, 9 ו-5. סיפרתי להם שיש לי מחלה שקוראים לה סרטן השד ושצפויה לי תקופה לא פשוטה, אבל נעבור אותה ביחד. לא פירטתי ולא העמסתי עליהם מונחים רפואיים או מושגים הקשורים למחלה, גם בגלל שלא באמת ידעתי מה יקרה איתי ואיך אגיב לטיפולים.

להגיד שזה היה קל? לא. עברתי סדרת ניתוחים, ביניהם כריתת שחלות וכריתת שדיים מלאה עם שחזור מיידי. הטיפולים הכימותרפיים שקיבלתי דמו לאלה שקיבלו גם חולות סרטן שד 'רגילות' ואליהם הצטרפו, כמובן, גם תופעות הלוואי הלא נעימות בכלל.

כשהגיעו הטיפולים הכימותרפיים סיפרתי לילדים שאמא מקבלת 'תרופה' ושאני אולי אצטרך קצת יותר מנוחה והתחשבות. חברה סייעה לי באותם ימי טיפול, כשהייתה אוספת אותם אליה אחרי יום לימודים, מגישה להם ארוחת צהריים ומבלה איתם כמה שעות.

כשהילדים לא היו בבית הרשיתי לעצמי 'להתפנק', לנוח, לקרוא ולכתוב, אבל כשהם היו בבית הייתי שם בשבילם. רוב הזמן הצלחתי לתפקד בבית. מהר מאוד, כמעט מהרגע שבישרו לי על המחלה הפכתי את הפירמידה ועמדתי בראשה. ידעתי שאני צריכה להיות עכשיו במקום הראשון – הצרכים שלי, הרצונות שלי, אין יותר 'לא נעים', אני עכשיו החשובה.

קניתי לבעלי בושם שנקרא BOSS ולכאורה העברתי אליו את השרביט, אבל במציאות שלטתי במצב, בלי התנצלויות ובלי שאלות מיותרות. כשהבנתי כמה אנרגיות וזמן אני משקיעה בלהסביר, לשתף, לספר לכולם מה קורה איתי, הפסקתי.

זכיתי לסביבה תומכת ואוהדת של כולם. החל מבעלי ואבי שפינקו אותי בבישולים מעשה ידיהם, חברות שדאגו להביא לי את הגלידה או היוגורט שאהבתי והקלו במעט על הטעם המתכתי שהיה לי בפה והצריבה בגרון, חברה שבישלה עבורי את המרק האהוב עליי והשכנים שתמיד שאלו לשלומי ודאגו שלא אהיה לבד.

בלילה, לפני השינה לא העסקתי את עצמי במחשבות נוגות, אלא תכננתי איך אני קמה בבוקר, נעמדת על הרגליים, מגייסת כוחות ומעבירה את היום כרגיל, כמו שהייתי לפני שחליתי. הסלוגן שלי היה "שכל יום שעובר - לא חוזר" וידעתי שהסרטן הזה עוד יצטער שהכיר אותי, כי אני אביס אותו. לא היה לי ספק.

אני חיה את היום, נהנית מכל דקה ומשתדלת לא לחשוב מה יקרה אם המחלה תחזור. רק כשאני נפגשת עם אישה ומתברר לי שגם היא מוגדרת כטריפל נגטיב, אנחנו מביטות זו על זו במבט שאומר 'אוי, נדפקנו'. ביום-יום אני פחות מתעסקת בזה.

אני עוסקת בכתיבת תוכן ולאחרונה התחלתי לרכוב על אופניים, עם עצמי ומחשבותיי. הרכיבה הייתה תוצר של התהליך שעברתי כשהפכתי מודעת יותר לדברים שאני רוצה לעשות. חיפשתי משהו שיעשה לי טוב ונעים, שייתן לי הרגשה שאני חיה ונושמת.

בנוסף לאלה אני חברה בקבוצת פייסבוק שנקראת "גם אני חליתי בסרטן שד", תורמת מזמני ותומכת בנשים שמאובחנות. היום כשאני רוכבת וכואבים לי השרירים, אני חושבת על כל אותן בנות שמרותקות למיטה, מאושפזות או מחוברות לאינפוזיה ואומרת לעצמי 'על מה יש לך להתלונן?'.