"הפחד שלי מבדיקות עלול לעלות לי בחיי"

אני? שדווקא אני אהיה חולה בסרטן השד? לא יכולתי להאמין שזה מה שאומרים לי. הרגשתי כאילו נפל עליי הר. הכל התחיל מתחושה לא נוחה בבית השחי, תחושה שהלכה והפכה לא נוחה מיום ליום עד שהתפתח במקום פצע מכוער.

עוד כתבות על הנשים שהתגברו על סרטן השד

לא סיפרתי לאף אחד, לא הראיתי ולא שיתפתי אפילו לא את בעלי. הפחד. זה הכל בגלל הפחד הזה שאם אלך להיבדק אולי יגלו משהו. מעולם לא עשיתי בדיקות, לא ממוגרפיה ולא כלום. הגיליון שלי במרפאה היה נקי. הרי אני כל-כך מלאת חיים, תמיד עבדתי, הייתי פעילה ושמחה, פעמיים בשנה נסעתי לחו"ל. לא יכול להיות שאני חולה. אז זהו שכן.

את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד

"הבשורה נחתה על ראשי כמו הר"

כבר בקושי יכולתי להזיז את זרוע שמאל ואז נשברתי הלכתי לרופא ומשם הכל התגלגל ממש, אבל ממש מהר. בדיקה, ביופסיה והבשורה שאני חולה בסרטן השד בשלב מתקדם. יש לי גרורות ובלוטות הלימפה שלי הרוסות.

מה עושים עכשיו? עם מי מדברים? מה עומד לקרות לי? הדבר הראשון ששאלתי את הרופא היה: "מתי אני אמות?". ההלם היה גדול. הפחד הזה ששיתק אותי, שגרם לי לא ללכת להיבדק, הביא אותי למצב שאולי כבר מאוחר מידי. ועכשיו, למי מספרים? איך מודיעים למשפחה, לחברים?

המחשבות הקשות על כך שאולי הייתי יכולה למנוע במשהו את מצבי לו רק הייתי נבדקת בזמן לא הניחו לי, אבל לא היה זמן להלקאה עצמית. ואיך מספרים למשפחה? איך מסבירים להם מה עובר עליי כשאני בעצמי כה מבולבלת?

זה עצוב וכואב לשבת מולם ולשתף אותם בדבר מחלתי. צריכה להיראות חזקה בשבילם, אבל האמת חזקה ממני. אני חוששת להישבר מולם כדי שחלילה לא יחשבו שהרמתי ידיים. אני נחושה להיאבק במחלה הארורה הזו.

"פתאום אמא בבית חולים"

סיפרתי לבן ולבת שלי, לחתן ולכלתי וגם לנכדות הגדולות. הרי אי אפשר להסתיר. אמא וסבתא פתאום בבית חולים. עברתי כריתה מלאה של שד שמאל שאחריה בכיתי ימים שלמים. עברו שנה וחצי מאז הכריתה, ועד היום קשה לי לקבל את הגוף החדש שלי.

אני אפילו לא מסוגלת לקלח את עצמי. מזל שבני (בעלי המקסים) חזק בשביל שנינו. אני מוצאת את עצמי לפעמים יושבת על הספה, הראש מתמלא מחשבות והדמעות זולגות מעצמן. המחלה הזו שינתה אותי כל-כך והשתלטה על חיי, אבל אני מצליחה איכשהו לאסוף כוחות ולחייך. הרי יש לי כל-כך הרבה תוכניות וכל-כך הרבה אהבה סביבי שאסור לי לוותר.

והקרחת? אוי הקרחת. כבר החלפתי שמונה פאות. אני כל-כך אוהבת להיות נשית, מטופחת, להתגנדר לפעמים. ההרגשה הזו שהמחלה גם פוגעת לי בנשיות היא איומה.

והטיפולים?

אז בנוסף להיותי חולה בסרטן שד גרורתי, אני גם מוגדרת כ'טריפל נגטיב'. מתברר שאני יכולה לקבל רק כימותרפיה, כל התרופות החדשות והחכמות לא מתאימות למצבי. הרופאה שלי מנסה להתאים לי כימותרפיה, אבל תופעות הלוואי כל כך קשות והגוף מתקשה להתמודד.

אני מאוד מתגעגעת לימים ההם, ששום דבר לא הדאיג אותי. הימים בהם הייתי קמה בבוקר עם חדוות עשייה, ממהרת לעבודה, פוגשת חברים וצוחקת בפה מלא. היום אני משתדלת לשמור ככל הניתן על שמחת החיים שלי, אבל הביקורים במכון האונקולוגי, הפגישות עם הרופאה והבדיקות, הפכו עכשיו גם הם לחלק משגרת יומי, שגרה שהייתי מוותרת עליה לו רק יכולתי.

בימים אלה אני מקבלת טיפול ניסיוני ובעוד חודש אדע עד כמה הוא הועיל לי. אני יודעת שהטיפול שניתן לתת לי הוא מוגבל ואני מייחלת לכך שיימצאו עוד תרופות שיתאימו גם לנשים כמוני, שיש להן סרטן שד גרורתי והן 'טריפל נגטיב'.

ולכן נשים יקרות, אני רוצה להגיד לכו להיבדק, אם הייתי מגלה מוקדם את המחלה, ההתמודדות שלי אולי הייתה יותר קלה. וגם לחברותיי לגורל דומה, אני אומרת, אל תוותרו. תיהנו מכל יום. תתמודדו עם המחלה והשפעותיה. כי בסוף התקווה היא לנצח אותה.