"אין כמו תמיכה של אישה שחוותה את סרטן השד"

הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני כארבע שנים, כשהייתי רק בת 34, הוא שיום בהיר אחד יגידו לי שיש לי סרטן בשד. כמה חודשים קודם לכן, כשתכננתי היכנס להיריון השלישי שלי, עשיתי בדיקות מקיפות שלא היו מביישות היפוכונדר מדופלם.

עוד כתבות על הנשים שהתגברו על סרטן השד

הכל עשיתי, בדיקות דם, אולטרה סאונד של הרחם, תפקוד של בלוטת התריס ומה לא. לשמחתי הרופאה אמרה לי שאני בריאה כמו שור, ואז כאילו משום מקום, בחודשי ההיריון המוקדמים גיליתי באקראי גוש בשד שלא דמה לגבשושיות שהיו לי כתוצאה מההיריון.

את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד

מהרגע הזה ועד הגילוי שיש לי סרטן עברו מספר ימים מועט. שום דבר לא הכין אותי לבשורה ההיא והייתי די אבודה. הדבר הראשון שנאלצתי לעשות הוא לעבור הפלה וכמעט מיד לאחר מכן עברתי כריתה מלאה של השדיים ושחזור.

"אני כל כך צעירה ובריאה - איך חליתי"?

שכבתי במחלקה אחרי הניתוח שחזור כשעבר במקרה רופא שהכרתי. הוא שאל אותי לשלומי ושסיפרתי לו עבר עליי, הוא די התפלא. רק אז הבנתי שייתכן שהמקרה שלי חריג. הרי אני כל-כך צעירה ובריאה, איך זה יכול להיות שחליתי בסרטן השד?!

השאלות שהציפו אותי באותם ימים היו רבות ולא ממש נמצא להן מענה. הרי התמודדות של אישה צעירה, כך חשבתי, שונה משל אישה בוגרת ולו רק בשל העובדה שיש לי ילדים קטנים. ידעתי ששגרת החיים חייבת להימשך.

גם כשיש טיפולים ומרגישים חלשים, עדיין צריך לקחת את הילדים לחוגים, לעזור להם ולהיות איתם, אבל איך עושים את זה? איך קמים בבוקר לעוד יום? המחשבות שעוברות בראש הן קשות, מה יקרה אם אמות, מה יהיה עם הילדים, איך שורדים את הימים האלה, איך חיים עכשיו, איך עושים קרחת, מאיפה מקבלים פאה?

ואז הגיעו הטיפולים הכימותרפיים. לא כיף בכלל. תחושת ההפתעה על המחלה התחלפה די המר בהלם, אימה, חרדה. הבלבול היה גדול, ולא ידעתי למי לפנות, רציתי לדבר ורציתי שמי שיקשיבב לי גם יבין אותי. באמת. ידעתי שאני חייבת למצוא את הנשים 'הנדירות', הצעירות שחלו כמוני, שגם הן בודאי מחפשות תשובות.

"פתחתי קבוצה בפייסבוק לנשים כמוני"

זה היה לי ברור שהדרך להגיע אליהן היא באמצעות קבוצה סגורה בפייסבוק ופתחתי את הדף 'גמאני חליתי בסרטן השד'. פניתי לעמותות, איגוד ופורומים פעילים של חולות והזמנתי אותן להצטרף.

ההיענות הפליאה גם אותי.לאט-לאט הקבוצה גדלה וכיום חברות בה למעלה מ- 1,000 נשים מהארץ וגם מהעולם, מכל הגילים וממגוון של מקצועות שמשתפות, שואלות, מתייעצות, חולקות חוויות טובות וקשות, צוחקות על מצבן ולצערן גם נאלצות להיפרד מחברות.

הקשרים שנוצרו בעקבות הקבוצה הזו חרגו מזמן את הגבולות הוירטואליים של הרשת והפכנו למשפחה של ממש. זה התחיל בקטן, במפגשים ביתיים של מספר נשים, ועם הזמן ראינו שיש רצון של יותר נשים להיפגש והתחלנו ליזום מפגשים במתנ"סים, אולמות שנתרמו לעניין או פאבים.

הקבוצה הלכה וגדלה וכדי לשמור על אינטימיות החלטנו לחלק את הארץ לשבעה איזורים, בכל איזור יש מרכזות לפעילות ואחת לכמה זמן אנחנו מרימים אירוע גדול גם עם בני הזוג.

יש משהו שונה במפגש עם אישה שחווה כמעט בדיוק את מה שעובר עליך. למרות שלרוב הנשים יש מעגלי תמיכה של משפחה וחברים, אני מאמינה שתמיכה חברתית ומוראלית מנשים כמוך או כאלה שהחלימו אין לה תחליף. רק מי שחוותה על בשרה את ההודעה, הטיפולי הכימותרפיים, ההקרנות, ניתוחים, רק היא תדע בדיוק מה להגיד לך ומתי.

כמעט ארבע שנים עברו מאז אותו יום בו בישרו לי שיש לי סרטן השד, והיום אני נחשבת בריאה ובכל זאת תמיד יש בתת מודע את המחשבה הזו שהמוות יושב לי על הכתף.

כמי שהתמודדה עם המושג 'מוות' היום הוא כבר לא מפחיד אותי. הוא פשוט נוכח כדי להזכיר לי שהוא מחכה לכולנו בסוף, ועכשיו מה שצריך לעשות זה למצות את החיים, ליהנות משני ילדיי ובן זוגי ולשמוח מכל הטוב שמקיף אותי.

היום אני כמעט ולא מתעצבנת מדברים שפעם היו מערערים אותי, אני מצליחה ללמוד מכל התנסות ולצמוח מכל אכזבה, גם במישור האישי וגם במישור המקצועי.