"מודרניות והשואה": מוות בצלם בירוקרטיה
הכוח של "שואה ומודרניות" מאת זיגמונט באומן טמון בתמונה המצמיתה של ההווה, וכנראה גם של העתיד שהוא מציב מול פנינו: העולם בו אנו חיים מבוסס על תרבות טכנוקרטית שמקדשת את המדע. זהו עולם של בירוקרטיה אין סופית, שבו אף אחד לא לוקח אחריות מוסרית על המתרחש. ביקורת
כמעט כל אחד לומד מההיסטוריה רק מה שנוח לו, וכך גם מהשואה - היא כמו תהום גדולה שכל אחד מסתכל עליה מזווית הנוחה לו, ויש כאלו שלא מסתכלים בה בכלל. יש כאלו כמובן המנסים לכסות אותה בעלים או במלט. השואה היא נושא עיוני, מחקרי ותרבותי שלעולם לא יורד מסדר היום (לפחות שלנו), ולמרות שכל תזה, עמוקה ומקיפה ככל שתהיה, לעולם לא תוכל למפות לבדה את הסיבות לשואה - זו מן פנטזיה מדעית, שגם חלק מהפיזיקאים לוקים בה, בשאיפתם אחר התיאוריה של הכל בנוגע ליקום. "מודרניות ושואה" של זיגמונט באומן, לא מספק הסבר קוהרנטי כולל, אך בכל זאת גורם לנו להביט בתהום הזו בצורה מעט שונה.
באומן לא מפסיק לעורר מחשבה במקומות בהם שרירי השואה שלנו כבר התנוונו מרוב טקסים, אקסיומות, שטיפות מוח - ואותו נאום קבוע שחוזר על עצמו עשרות שנים בטקס יום השואה הרשמי. רק הרמטכ"ל או ראש הממשלה עצמו מתחלף מדי פעם, וגם זה כבר פחות.
לבאומן יש תזה מרכזית אותה הוא שוטח כמעט בכל פרק - ומבליט ומדגיש אותה לפעמים בצורה קצת נלהבת מדי - שבלעדי הציוויליזציה המודרנית והישגי המפתח המרכזיים שלה, השואה לא היתה מתרחשת. הבירוקרטיה היא שחוללה את השואה, והיא חוללה אותה בצלמה ובדמותה. העולם הרציונלי של הציוויליזציה המודרנית הוא שהפך את השואה למתקבלת על הדעת. ובכלל, סיפור ארגונה של השואה יכול היה להיכתב כספר לימוד בתחום הניהולי מדעי.
כפתור אי-המשמעות
באומן מבטל כמעט בהינף יד תיאוריות שקושרות את היתכנותה של השואה עם האנטישמיות המסורתית, וגם עם איזו תוכנית אב ברורה מאוד של אדולף היטלר להשמיד את יהודי גרמניה ומזרח אירופה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כמובן, הכל קשור לכל, אבל אין לו ספק, והוא מוכיח זאת מעבר לכל ספק, שללא המודרניות, סביר להניח שהשואה לא היתה מגיעה לסדרי גודל מפלצתיים כאלו. ומודרניות זו תעשיה, זו בירוקרטיה. מודרניות הם גם גרפים ואוטוסוגסטיה. מודרניות, למעשה, זוהי פונקציונליות שמקדשת את הכל - ובעיקר מנתקת את הכל ממשמעות.
האנשים הם לא בהכרח דמונים ומפלצתיים ועיוורים מרוב שנאה ומלאי תשוקה להרוג. ההירככיה של המודרניות התעשייתית מאפשרת לכל בורג בתוך המערכת לגלגל את תפוח האדמה הלוהט של המשמעות הממשית הלאה. כל אחד רק ממלא פונקציה, רק לוחץ על הכפתור שלו, ואפילו נותני הפקודה עצמם, מצליחים באמצעות השיטה לעקוף את המשמעות האמיתית של פקודתם.
זה גם מה שניר ברעם מראה בספרו "צל עולם", אמנם לא מדובר שם בזוועות (תלוי עבור מי כמובן), אבל הוא מראה כיצד העולם במאה ה-21 עדיין עובד על פי אותן קונבנציות, ואיך תמיד קל לברור לעצמך את המציאות אותה אתה חווה, ואיך אתה, בתור אדם או פונקציה, מתפעל מנגנון הדחקה פסיכולוגי משומן ויעיל, כזה המאפשר לך להמשיך לעשות את מה שאתה עושה, מבלי לחשוב שמעבר לחלופת המיילים העניינית נחרצים גורלות של אנשים, לטוב ולרע. בעיקר לרע.
התיאורים של באומן את המערכת הבירוקרטית של הנאצים מאלפים ומצמררים. כמובן, לא מדובר בתגלית מרעישה, אבל האופן בו הוא מנתח וממפה וממחיש את עבודת המערכת, הוא בהחלט מרשים, גם נוכח העובדה שלמרות היותו סוציולוג הוא לא מלא באקדמיזציה ובפרשנות. את אלו הוא בדרך כלל שומר לסיכומי הפרקים שלו.
אבל הכוח של הספר הוא לאו דווקא בתזה המרכזית שלו, אלא דווקא בריקושטים שהיא מייצרת; בעצם ניתוחו את העבר באומן גם נותן תמונה מצמיתה של ההווה (אפרופו "צל עולם") וכנראה גם של העתיד. לפי באומן, העולם בו אנו חיים הוא עדיין אותו עולם - עולם של תרבות טכנוקרטית המקדש את המדע, עולם של בירוקרטיה אין סופית, עולם בו אף מוסדות או גופים לא לוקחים אחריות להנחלת ערכים של מוסר.
הוא לא נזקק לכושר נבואי כדי להמחיש זאת. מספיק להסתכל בכל רגע נתון על מפת
העולם, אם זה על רואנדה או סוריה, ולהיווכח שאולי העוצמות הן פחותות, והזוועות פחות צורבות, וגם לתקשורת יש תפקיד מפתח ונוכחות אחרת מכפי שהיתה לה - אבל עדיין, העולם ברובו חי במעין מציאות מוכחשת, ובוחר ללמוד מההיסטוריה מה שנוח לו, וכמובן - בוחר להדחיק אירועים ואלמנטים בהווה, שלא מסתדרים עם תפיסת העולם שלו. קיצונית או ליברלית זה היינו הך. ואנו חיים בתרבות שהמוסר והאתיקה והערכים שבה, הם רק עוד מוצרים חליפים.
למעשה, דווקא בגלל שבאומן עצמו רציונליסט - כמה שהמילה הזו נשמעת מצמררת באירוניות שבה - הוא מצליח לא פעם לצמרר ולפלח את הקרביים. הוא לא מרבה בדוגמאות. בכלל, דומה שהוא קץ בפורנוגרפיות של השואה, ובהפקעתה היהודית. אבל הוא חייב לנקוט עמדה כזאת כחוקר, ודווקא מתוך העמדה הזו, שלכאורה מייצרת יבשושיות טקסטואלית, הדוגמאות עצמן (והן מעטות, אולי אפילו מעטות מדי) של מקרה כזה או אחר, כן מצליחות לדקור בלב עם דוקרן של קרח, לצד תחושה פרמננטית של אי-נוחות המלווה את כל קריאת הספר.
המהלך הזה אולי מצביע במובן מסוים על האופן בו נלמד ונתפלש בשואה בעתיד. כשעוד דור יחלוף, והזמן ייכנס לפרספקטיבה קצת שונה, כשהעדויות ייכנסו למן קונטקסט ארכיוני, וגם מוטיב הפורנוגרפיה ההכרחי מעט ידעך, וכן האינטרסנטיות הפוליטית-מדינית-לאומית תיראה עוד יותר מגוחכת. אין מה לדאוג במובן הזה, גם אז, כפרפרזה על משפטו של באומן עצמו, אושוויץ עדיין תרחיב את יקום התודעה, לא פחות מהנחיתה על הירח.
"מודרניות והשואה", מאת זיגמונט באומן. מאנגלית: יניב פרקש. הוצאת רסלינג. 337 עמ'.
