רצח אשת המשורר: המאהבת והמיץ המורעל
פרשת רצח עסיסית במיוחד הסעירה את המדינה השבוע לפני 53 שנה: אשת הרופא הצעירה שלעגה ל"מזדקנת שמעמידה פנים", המשורר מהבוהמה שלא התייחס ברצינות לאיומיה - ואפילו בלש פרטי. עוד מהארכיון: כשביד אליהו ביטלו משחק בגלל מטאטא
קנאת המאהבת הצעירה באשת המשורר שסירב להזדקן הובילה לרצח: בסוף חודש אוקטובר ובתחילת נובמבר 1960 הסעירה את המדינה פרשת רצח בחיפה. עליזה פאנו ברוך, בת 26, הרעילה למוות את פולה אליעז, רעייתו של המשורר רפאל אליעז, שאיתו ניהלה הצעירה רומן.
השבוע לפני - לכל הכתבות
פולה אליעז (57), גננת במקצועה, קיבלה בביתה ברחוב הצופים בחיפה אורחת צעירה שהכירה. אבל היא לא ידעה שזו המאהבת של בעלה. האורחת הכינה לה מיץ והמארחת שתתה ממנו וחשה ברע. מהר מאוד היא התמוטטה. לעוזרת הבית שלה אמרה פולה: "היא נתנה לי לשתות מיץ. למה התעקשה שאשתה כל כך הרבה? היא הרעילה אותי".
רפאל אליעז - בן 52 בזמן הרצח - היה משורר ידוע. הוא היה חבר בוועדת הרפרטואר של "הבימה" ו"הקאמרי" ובן לווייתו הנצחי של המשורר נתן אלתרמן. אליעז גם נהג לפקוד בקביעות את בית הקפה המפורסם "כסית" בתל אביב, עד שעבר לחיפה חודש לפני הרצח.
פאנו הייתה גם היא חלק מהבוהמה של תל אביב. ב"ידיעות אחרונות" פורסם שעזבה את הבית, מצאה עבודה במערכת עיתון וניסתה את ידה בכתיבת רומן. בנוסף היא תרגמה שני כרכים של סיפורי אגדות לילדים. למרות זאת לא התקבלה לאגודת הסופרים.
ארבע שנים לפני הרצח ביקשה פאנו מהמשורר אליעזר חוות דעת על ספרה. מה שהתחיל כהרפתקה בלתי מחייבת, התפתח לעניין ממושך, שלא נפסק גם כאשר עליזה נישאה. תחילה היו הפגישות בין המשורר לצעירה חשאיות, אחר כך החלו השניים להיראות בגלוי ב"כסית" ובמקומות מפגש אחרים של האמנים. פאנו אפילו התיידדה עם אשתו של אליעז, אך זו לא העלתה על דעתה שייתכן שיש קשר בין הצעירה לבעלה. בסתר, נכתב אחרי הרצח, דרשה פאנו מהמשורר להתגרש מאשתו והוסיפה כי היא מוכנה לעזוב את בעלה כדי להתחתן איתו.
באחד ממכתביה כתבה פאנו: "כנראה לא תהיה ברירה, אלא להיפטר מאשתו". ופעם אחרת אמרה: "בסופו של דבר אצטרך להרוג אותה". אליעז צחק ולא התייחס ברצינות לדברי המאהבת. בספטמבר 1960 הוא עזב את תל אביב עם אשתו ועבר לחיפה, לפי בקשת ראש העיר אבא חושי, שביקש למשוך לעיר הכרמל אנשי תיאטרון מובהקים. המשורר קיבל דירת פאר לא רחוק ממרכז הכרמל.
ביום הרצח היה המשורר בנצרת, לשם הוזמן על-ידי המאהבת. הוא הגיע לביתו בחיפה בשעת ערב ואז שמע מפי השכנים כי אשתו נלקחה לבית החולים. "מי הייתה האישה שביקרה אצל אשתי?", שאל, ואחת השכנות ענתה לו: "איננו מכירים אותה. אבל אשתך אמרה שזו ידידת משפחה, אשת רופא". אז תפס אליעז בראשו ולדברי השכנים קרא: "אוי, זה פשע, זה רצח". לאחר שהתאושש אמר: "באנו לחיפה כי רצינו לחיות קצת בשקט. רצינו שפעם נחיה בסדר. ולבסוף למות ככה".
החשד שמדובר ברצח התחזק לנוכח שכירתו של בלש פרטי יומיים לפני המקרה. פאנו עשתה זאת, לפי "ידיעות אחרונות", והורתה לבלש לעקוב אחר פולה אליעז, שאותה הגדירה "אישה מזדקנת המעמידה פנים של מקבלת התקפות לב בכול פעם שהיא רוצה להשיג משהו".
כשנודע לבלש כי אשת המשורר נפטרה, הוא הזמין את הצעירה למשרדו וסיפר לה כי האישה שבה התעניינה נלקחה לבית החולים עם הרעלת קיבה. הוא לא סיפר לה שהיא נפטרה. פאנו לא הראתה סימני התרגשות. "השכנים אומרים כי זמן קצר לפני שחלתה ביקרה אצלה אישה שתיאורה דומה לשלך, והשקתה אותה מיץ", אמר הבלש. פאנו החווירה, אך מיד התאוששה ואמרה: "נכון, ומה בכך. אף אני שתיתי מאותה כוס". הבלש עבר לחדר אחר והתקשר למשטרה. הצעירה נלקחה לתחנה, שם הכחישה בתחילה כי רצחה את אשת המשורר, אך בסוף החלה לשתף פעולה עם החוקרים.
למחרת, לבושה בשמלה כחולה, הובאה פאנו לדיון בבקשת המשטרה להאריך את מעצרה. כשעלתה במדרגות הכניסה לאולם בית המשפט, אמרה לאחד השוטרים: "אי אפשר להימלט... עכשיו אני רואה". היא התכוונה לצלמים שעטו עליה. כשהוקרא שמה בבית המשפט קמה פאנו על רגליה ולא אמרה דבר. רק לאחר שהשופטת חתמה על צו המעצר, פתחה הרוצחת את פיה ואמרה: "אפשר לבקש שלא יצלמו אותי כל הזמן?"
מאוחר התברר כי פאנו ערבבה במיץ שהגישה לנרצחת תרופה בשם "פרודיגל". החוקרים אמרו כי מי שלוקח כמויות גדולות מתרופה זו עלול ללקות בהתקף לב. הרוצחת אמרה כי היא לא גנבה את התרופה מהקליניקה של בעלה, אלא קנתה אותה בכמויות קטנות בכמה בתי מרקחת. פאנו הורשעה ברצח, נידונה למאסר עולם, אך בסופו של דבר עונשה הומתק והיא השתחררה מהכלא לאחר שריצתה שבע שנות מאסר.
פנייה למלך ירדן: לא לחלל שבת
בתחילת נובמבר 1963 פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי אנשי הפלג החרדי הקיצוני "נטורי קרתא" מתכוונים לפנות לחוסיין מלך ירדן, דרך ידידים בארצות הברית, כדי שיפסיק את תנועת התיירים במעבר מנדלבאום בשבתות ובחגים.
מעבר מנדלבאום היה שער המעבר בין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת ישראל, למזרחה, שהייתה תחת שליטת הירדנים עד מלחמת ששת הימים. שר החוץ של נטורי קרתא, הרב ישעיהו שיינבגר, אמר כי הוא לא רוצה לפנות לירדנים בלי ידיעת השלטונות הישראלים.
הדובר הוסיף כי אין ברצון נטורי קרתא לפגוע בתיירות לישראל, אך הם יבקשו להסביר לתיירים שעליהם לעבור לירושלים העברית בימי חול בלבד.
אין מטאטא - אין משחק
הרבה לפני שאירח מופעי ריאליטי, להיכל הספורט ביד אליהו, שנחנך לפני 50 שנה, לא היה גג בימיו הראשונים. ומה קרה כשירד גשם? בתחילת נובמבר 1963, גשם קל שירד בתל אביב הביא לביטול משחק הכדורסל בין הפועל תל אביב למכבי קריית מוצקין.
ב"ידיעות אחרונות" נכתב אז כי באיצטדיון הכדורסל החדש הושקעו מיליונים. לכל דאגו: לחדר הלבשה, לחדר הרופא, לשירותי הרדיו ואפילו הטלוויזיה (אף שעוד לא נולדה אז בישראל), למשרד נאה מצויד בטלפון, לתאורה לילית מתאימה. רק לדבר אחד לא דאגו - לאדם שיהיה אחראי להיכל.
וכך, תואר אז, בשל כמה טיפות של גשם שיצרו שלוליות קטנות על פני המרצפות החלקות, לא נערכו שני משחקי הפתיחה בליגה הלאומית. מטאטא גומי זעיר או כמה סחבות עשויות היו לפתור את כל הבעיות,
אבל הן לא היו בנמצא ו-2,600 הצופים ה"רעבים" לפתיחת העונה בכדורסל נשלחו הביתה. המשחק השני שבוטל היה בין מכבי תל אביב והפועל גבעת ברנר.
האכזבה בקרב האוהדים הייתה רבה. מישהו העיר: "במגרשים הישנים של הפועל ומכבי לא היו פוסלים את המשחקים. שם היו משחקים בכל מזג אוויר. שם לא הושקעו מיליונים".
וזה לא היה האירוע הבלתי השגרתי במגרשי הספורט בסוף השבוע הראשון של נובמבר, לפני 50 שנה בדיוק. ברמת גן הגיעו 4,000 צופים לאיצטדיון גלי גיל כדי לצפות במשחק בין הכח למכבי יפו. במהלך התקפה של הכוח שרק אחד הצופים מהיציעה וקשר הקבוצה המקומית, שהיה בעמדה מצוינת להבקיע, עצר ועזב את הכדור.
עוד באותו ערב, כך דיווח למחרת כתב הספורט רפאל נאה, שני שופטי המשחק, אלחנן הנדלסטון ושאול כספי, הסתובבו במשך כ-50 דקות מחוץ למגרש, עד שהומצאו להם כרטיסי כניסה. חלפו עוד כמה דקות עד שהושגו גם הזמנות לבני הלוויה של השופטים.