חברי להקת Wire העניקו בבארבי הופעה מצוינת, רועשת ודחוסת שירים. לא היו רגעי שפל וגם לא שיאים של ממש, אבל הם קרעו למאזינים את האוזניים ללא התנצלות, והכניסו אותם לחוויה שכולה נסורת גיטרות וגישה
אולי הדרך הנכונה ביותר לשפוט את הופעתה של Wire אמש (שבת) במועדון הבארבי היא במונחים של פגישת מחזור. ההרכב הבריטי, שנמנה בין אגדות הפוסט-פאנק המשפיעות יותר, משך להופעתו הראשונה בישראל שילוב מעניין של אנשים. מצד אחד, רוב רובו של הקהל הורכב מהמאמינים האדוקים, האנשים שחיים את סצנת הפאנק המקומית והבינלאומית עוד מגילאי העשרה, ועוקבים אחר התפתחותה ומעללי גיבוריה - בייחוד אלו שנמנו עם כוכביה ונביאי הזעם שבה. מהצד השני, כמו בכל ביקור בארץ של אגדה מהאזורים היותר נישתיים של הספרה המוזיקלית, נכחו במקום גם אלו שהגיעו על בסיס "הייפ" או עניין כן וסקרנות.
וכך, בין רקדני הפוגו למהנהנים בראשם ניתן היה לשמוע רחשים שונים בקהל, שהגדירו באופן מדויק את אלו שהפיקו אותם. בשל כך, סביר להניח שאם יסודות ההיכרות שלכם עם הלהקה שעל הבמה רעועים - מצאתם עצמכם חוזים במפגן דיסטורשן מטונף, אינטנסיבי ומרשים אמנם, אך לא מהסוג שקונה לו עדות מעריצים חדשים. אבל לו נמניתם עם אוהדיה הוותיקים של הלהקה, סביר להניח שחזרתם לביתכם בסוף הערב עם עיניים נוצצות, תחושת סיפוק עצומה וחמימות נוסטלגית, כזו שרק צפייה בגיבורי התרבות המזדקנים שלכם יכולה לספק. אם צריך לנחש לאילו אזניים כיוונו קולין ניומן ושות', נהמר על אופציה מספר שתיים.
אגדת פוסט-פאנק - Wire על הבמה. צילומים: ירון ברנר
על הבמה חברי Wire לא באמת נראים כמו כוכבים (ולא שהם מנסים גם. את אמנות הפרפורמנס תשאירו לאלו הזקוקים לה, לאומני הדור החדש והמלתחה המעודכנת). השנים ניכרות בפניהם, גופם רזה ומעט חולני מזקנה. אבל זה לא באמת העניין כאן, כי כשקולין ניומן מחליט לקרוע למאזיניו את האוזניים, הוא עושה זאת ביעילות ובנחישות, ללא התנצלות או ניסיונות להגחיך את הסיטואציה מתוך מודעות לדיסוננס שבין גילו הביולוגי לבין הזעם שבוקע מהרמקולים.
לא נראים כמו כוכבים, אבל זה לא העניין כאן
הופעה של Wire, על אף כי חומריה המאוחרים מרבים לפרלטט עם גבולות הפופ, היא עניין מאתגר, במיוחד עבור מיטיבי הלכת ואלו שהחליטו לחוות אותה באמת, לשקוע ברעש ובצליל הלא מלוטש ולהתחבר למוזיקה ממקום ייצרי. אין טעם לדבר כאן על אי דיוקים או איכות ביצוע, שכן במונחים רבים Wire לקחו את הקהל שלהם לחוויה מדיטטיבית, שכולה נסורת גיטרות וגישה.
ואלוהים, כמה רעש היה שם. ברגעים מסוימים ניתן היה להבחין במחזה סוריאליסטי - עשרות אנשים הרימו ידיים וכיסו את אזניהם, ועם זאת לא זזו לרגע אחורה, סירבו להסיר עיניהם מחבורת הגברים המזדקנים על הבמה. ללא שיאים מיוחדים - אך גם ללא רגעי שפל, חברי Wire העניקו לקהל שלהם הופעה מצוינת, רועשת ודחוסת שירים באורך של לא יותר משלוש דקות, כיאה ללהקה שאף פעם לא בזבזה את הזמן למעריציה במהלכים אקורדיים מרשימים או בליריקה ברורה מדי.
אלוהים, כמה רעש
אולי שיא בולט במיוחד בכל זאת נרשם אמש בבארבי, ממש בסוף הערב: באופן כמעט מתבקש העלתה הלהקה לבמה את מלכה שפיגל, בת זוגו של ניומן ואורחת של כבוד במחוזותינו, עמה עלו לבמה עוד למעלה מעשרה נגנים מקומיים, ביניהם אור אדרי, ספי אפרתי, רועי מרגלית, אורי פרוסט ואחרים, וביחד יצרה רשימת הנגנים המכובדת מפגן אימתני של צליל ותמונה. זה היה רגע כמעט מזכך עבור מי שהתמסר באופן טוטאלי לרוח ולגישה. סיום רועש, מרהיב והולם לערב שקיבץ אליו את אנשי הסצנה האמיתיים, רבים מהם הרבו לשבח את מה שראו ושמעו הלילה, גם אם לא תמיד יכלו להסביר למה.
קיבצו את אנשי הסצנה האמיתיים
וזה בדיוק מה שהפך את ההופעה של Wire לדומה, לפחות במונחים רעיוניים, לזו של מאדהאני, עוד אגדה למביני עניין שהתארחה במחוזותינו לפני כמה שנים. בשני המקרים מדובר בלהקות ותיקות, שחשיבות קיומן היום עולה רק בהקשרים של מורשת. אבל בעוד מאדהאני נחשבת לאחת ממייסדות הגראנג', הגדולה האמיתית של Wire היא בכך שהשפיעה על מגוון הרכבים שאינם תחומים באותם ז'אנרים מוזיקליים, מהסמיתס ועד מיינור ט'רט, דרך בלר והנרי רולינס.
הווליום עדיין זועם ומתריס
מובן שהזווית הישראלית של הסיפור לא באמת מאפשרת התעלמות מפועלם העכשווי של הישראלים שניומן עבד עמם באמצע שנות ה-80. במילים אחרות, יש מי שנזכרו במהלך הערב באחד, רמי פורטיס, שופט "אקס פקטור" בהווה ואיש מינימל קומפקט בעבר, שעבורה הפיק ניומן את האלבום "Raging Souls".ההשוואה בין השניים כאן היא פחות עניין של "התמסחרות" ויותר עניין של גישה לחיים והכרח של מציאות.
משהו בי מניח שבשתי הדמויות הנשמות עוד גועשות. רק שבמקרה של Wire זה נעשה בווליום זועם ומתריס, ממש כמו אז. או כמו שהיטיב לסכם קול בהמון, שרגע אחרי שהאורות נפתחו והצפצוף באזניים התגבר, פסק בביטחון: "אחת מהופעות הפאנק הכי טובות שהיו כאן. ואני ראיתי את הראמונס, כן?".
