ממש לא נס / טור
ההצלחה של נס ציונה היא תוצאה של ניהול מצוין, שימוש בתקציב לבנייה של סגל עמוק ואיכותי ולקיחת סיכונים. עידו אשד מפרק את ההפתעה של הליגה לגורמים
כשנסעתי לנס ציונה למשחק הפתיחה של העונה, ההתרגשות היתה מהולה במעט ציניות. מה כבר יש לעיר קטנה וצנועה להציע לליגת העל? ההפסד לראשון לציון באותו משחק, ובמיוחד ההתפרקות ברבע השני, רק העצימו את החשש שעלול להיות כאן פלופ.
עוד ב-ynet ספורט:
- בנאדו ימשיך במכבי חיפה למרות ההפסד לרעננה
- צפו בתקצירי המחזור השמיני
- NBA: יוסטון מושלמת, שבע דקות למקל בניצחון דאלאס
אבל כנראה שהמשחק ההוא הספיק לשלם את שכר הלימוד לעונה שלמה, ואת המהפך בשלושת הניצחונות האחרונים, אפשר להסביר במילה אחת: ניהול. ניהול המועדון, ניהול מקצועי, ניהול המשחק, והמנהל על המגרש. בנס ציונה לא רוצים לחגוג, רק להמשיך לשחק טוב ולאסוף עוד ניצחונות, אבל חשוב ללמוד מההתנהלות של המועדון, שעושה בדיוק את הדברים הנכונים.
מסורתית עולות חדשות בדרך כלל היו מתארגנות על תקציב מינימום, מארגנות ספונסר או שניים, ויוצאות לדרך בחיל ורעדה, רק לשרוד בליגה. בשנים האחרונות כל העולות תוקעות יתד בליגה ומצליחות, כי הן מציגות ספונסרים עמוקי כיס. גם יניב מזרחי וההנהלה שלו הלכו
על יותר, טרחו בקיץ להגדיל את התמיכה עירונית ולמצוא ספונסרים נדיבים (עירוני דיזינגוף סחר ועוד), ונתנו לצוות המקצועי שלהם מעט אוויר לנשימה וגמישות בבחירת הסגל. והחוכמה היתה לבנות סגל מתאים שישחק יחד, לא רק לאסוף שחקנים בחיפזון.
עופר ברקוביץ' הוא החוליה הבאה והמרכזית בפאזל. כמנהל מקצועי (כבר כמה שנים מנהל מחלקת הנוער בנס ציונה ואחראי מקצועי במועדון) הביא את כל הניסיון שלו כמאמן בליגת העל כדי לבנות קבוצה מתאימה, במיוחד לעולה חדשה. במקום לבחור עשרה שחקנים בינוניים, בחרו בארבעה זרים טובים מאוד (לפחות שלושה באנקרים), התעקשו על להטוטן קפיצי (טיילר האניקאט) שידליק את הקהל, השאירו את הסגל הישראלי המצומצם וסמכו עליו (טל דן מפתיע רק את מי שלא הכיר אותו קודם), והביאו את קורי קאר קשישא, שאולי חשיבותו לא מתבטאת בסטטיסטיקה, אבל משמש כמארח של הזרים הצעירים, מדבר איתם בשפתם, ומכין אותם לליגה. ערך שלא יסולא בפז ובכסף קטן.
ברקוביץ' השתמש בקשריו האישיים והניסיון שלו מאשדוד להביא את זקן השבט, מאיר טפירו. ההחלטה הזו שנראתה לאחרים סיכון מסוים, הפכה את הקבוצה לסיפור אחר לגמרי. על הקווים נשאר נדב זילברשטיין, כבר עונה חמישית בקבוצה, מכיר את המועדון ואת ברקוביץ',
מחובר לקהילה ומאמן נוער משובח בנשמתו. ברקוביץ' ציוות לו את ליאור רוזן שהיה עוזרו באשדוד, כדי שייתן טיפים וניסיון של ליגת על מהספסל.
אחרי משחק הפתיחה הקשה מול ראשון, נדב הרגיע את הקבוצה והכין אותה מנטאלית למסע משחקים שנראה בלתי אפשרי: מפגשים בשני האולמות הקשים בליגה מול שני הקהלים המטורפים שלה (הפועל חולון והפועל תל אביב) כשבאמצע משחק בית מול מכבי תל אביב המפחידה (דאז), בתקציב פי 10 ממנו. את העובדה שנס ציונה ירדה מנצחת בשלושתם אפשר לייחס קצת למזל (שני משחקים על נקודה ועוד אחד על שלוש), אבל את עצם ההגעה למשחקים צמודים חייבים לייחס לכל המרכיבים – מבנה הקבוצה, ניהול המשחק, וההנהגה של טפירו.
הסטטיסטיקה מלמדת הרבה על ההיררכיה המדויקת בקבוצה. החמישייה משחקת 33 דקות בממוצע, הספסל משלים דקות מעטות. זו מסגרת שבירה ומסוכנת לטווח ארוך, אבל זו הדרך הנכונה לנצל תקציב, לקחת סיכון ולקבל פרס. נס ציונה לא מובילה את הליגה באף קטגוריה סטטיסטית, עוד סימן לניצול מקסימלי ואופטימלי של משאבים, ומשחק חכם בדקות האחרונות.
מה שמאיר טפירו שכח, רוב הרכזים הזרים בליגה לא יידעו לעולם, וזה איפשר לזילברשטיין לנצח על הבאזר שלושה מטובי המאמנים שלנו, ליאור ליובין, דייויד בלאט וארז אדלשטיין, כשבכולם קלעה נס ציונה סלי ניצחון (מתוכננים יותר או פחות)אחרי פסקי זמן. והנה נדב זוכה להכרה ומקבל את תואר מאמן החודש מאיתנו העיתונאים. רק שזה לא ינחס אותו.
אז כנראה שהמתכון הוא ניהול מקצועי בכיר מעל המאמן, שימוש בתקציב לבניה של סגל איכותי, לעומק ולא לרוחב, לקיחת סיכונים, שימוש בישראלים בכירים ומתן אמון בהם, קרדיט ארוך טווח למאמן ואי התערבות של ההנהלה בהחלטות מקצועיות. עכשיו תשוו את המתכון הזה לצרות של מכבי תל אביב, ותראו איזו עוגה טעימה לכם יותר. אבל נס ציונה לא זקוקה להשוואות, רק לניצחונות, ולהתבססות בליגה, כדי שלפחות אף אחד לא יגיד יותר, שהיא פרוזדור בין ראשון לציון לרחובות. שאו ציונה נס ודגל.
לפנייה לכתב/ת 
