"ידעתי שאם הספר יוצא, גם אני נחשף"
ערן ונטע, גיבורי הרומן "זרע הפורענות" שכתב גיל קדרון, עומדים להביא ילד לעולם, אך תוך כדי הניסיונות הם מגלים כי ערן עקר. "כשאתה מגלה שנעצרת, ושאין לך המשכיות כנגד הטבע, אתה מרגיש שהחסירו ממך משהו. רציתי לכתוב על החוויה הזאת", הוא מספר בראיון על רומן הביכורים שלו
נטע וערן הם זוג נשוי. וכמו כל זוג נשוי, מגיע השלב בו הם מחליטים להביא ילד לעולם. בעוד שנטע המעשית והעניינית עסוקה כולה בהגשמת המטרה הנכספת, ערן הילדותי והמפונק מגלה שהדרך שבה הם הולכים ועוד עתידים ללכת מאיימת על גבריותו. ערן לא יכול להביא ילדים לעולם. הוא עקר. מנקודת המוצא הכאובה הזו, יוצרים בני הזוג למירוץ מפרך ומתיש להבאת ילד לעולם מתרומת זרע. "ההשראה והרעיון לכתוב את 'זרע הפורענות' הגיעו מהחיים שלי. אני לא יכול להביא ילדים לעולם", אומר גיל קדרון, מחבר הרומן "זרע הפורענות".
עוד ראיונות ביכורים בערוץ הספרים :
- שירלי אברמי: "לא רציתי ספר זיכרונות "
- יואב בן-ארי: כתיבה בין מרחק למחנק
- ורד שנבל: "הספר שלי נכתב כמו הריון"
"גם הבת שלי נולדה כמו הילד של הגיבור מתרומת זרע. אבל בנקודה זו הקווים המקבילים בין סיפור החיים שלו ושלי מתפצלים. הרעיון הראשון היה לכתוב סיפור על מישהו שבורח להודו ומשאיר מאחוריו משפחה. בחרתי בהודו, כי הודו בעיני היא המקום הכי טוב בעולם למי שלא הודי. הייתי שם פעמיים. לחצי שנה. אנשים באים לשם במטרה להתרחק מדברים, להתנתק מהמציאות, אבל שאז כשהם שם הם מגלים שהמציאות שלהם רודפת אחריהם, ושהם חייבים להתמודד איתה. המסע הזה היה נושא מאוד חזק שרציתי לדבר עליו. ואז כשקרה לי מה שקרה לי, ורציתי לכתוב סיפור, ידעתי שיש לי פה מספיק חומר לספר שלם".
מדוע כתיבה?
"כי זה הדבר היחידי שאני ממש טוב בו, בעיני עצמי. ספר הוא מאורע די קיצוני, ואני חושב הרבה על איך הוא מתקשר ויושב בתוך סיפור החיים שלי. בתור ילד צעיר הייתי מקבל פידבקים די טובים על הכתיבה שלי, ואז הפסקתי למשך עשרים שנה. הכתיבה יצאה ממני לאט, דרך סיפורים קצרים - עד שהגיע הספר. במשך שנים למדתי בסדנה של אילנה ברנשטיין, שהיא גם ערכה את הספר. היא אישה משכמה ומעלה".
קדרון נולד לזוג עובדי מדינה ב-1979 באתונה. הוא גדל לסירוגין בכפר סבא ובבלגיה, ועד היום הוא דובר צרפתית "במבטא ישראלי כבד". בעשרים השנים שבהן לא כתב, הוא שיחק כדורגל וכדורסל, וצייר. "אני פריק של קומיקסים ובעבר ציירתי בטירוף. גדלתי בבלגיה שהיא בירת הקומיקס האירופאית. צרכתי קומיקסים באופן הדוק, וגם יצרתי סרטי אנימציה מפנקסים. היו לי הררים של הדבר הזה. ואז כשהתגייסתי, הלך לי כל החשק לצייר ולא חזר".
בבגרותו למד היסטוריה ולימודי מזרח אסיה, עסק בעיתונות, פתח משרד עצמאי לכתיבה שיווקית. בהמשך התחתן, התגרש, נולדה לו בת, ובעקבות כל האירועים האלו הוא פתח את הבלוג (ביחד עם שותפו, אסף רותם) "תשאלי את אבא", שמנסה להציג את האבהות מזווית מעט שונה ומשעשעת. "הבלוג מנסה להציג את החוויות העוקצניות והמעניינות של האבהות - מנקודת המבט של אבא גרוש".
מה קורה ברגע בו מגלים שאי אפשר להביא ילדים לעולם?
"לא ידעתי את זה תמיד, זה התגלה כשהגעתי לגשר. המחשבה הראשונית היא מאיפה זה בא, ולמה בכלל אני. וכמובן שזה לא הוגן. הגילוי היה בשלבים. זה לא שמגיע רופא ובבת אחת אומר לך שאין מה לעשות וזה המצב ותתמודד. הגילוי מתרחש בהדרגה. לא מצליחים להיכנס להריון, ואז מקבלים תוצאות לא טובות של הבדיקות. הרגשתי שלקחו ממני משהו. שהחסירו ממני משהו חשוב, ושאני צריך להסתדר עם מה שיש.
"אבל מהר מאוד הבנתי שזה החיים שלי, אלו הקלפים שקיבלתי, ואני צריך להסתדר עם מה שיש. זה לא יעזור לי להילחם. לא הייתי מוכן להיכנס למרה שחורה, לתחושה שאני לא מספיק גבר - שזאת התפיסה הלא מודעת לעניין. כאן אני וערן הגיבור שלי, מאוד שונים. ההתמודדות שלו היא יותר מעניינת, כי הוא לא הצליח להשתחרר מזה. הוא נכנס לכל הבורות שאורבים לך במצב הזה: שאין לך המשכיות, למשל. שאתה לא יכול להמשיך את הגנטיקה שלך. פתאום אתה נעצר, כאילו דרך הטבע. הרי בטבע זכרים לא ששים לגדל צאצאים של זכרים אחרים. זאת תחושת בטן מאוד פרימיטיבית, אבל היא קיימת. הדבר הזה גם עושה כל מיני דברים בזוגיות, כמו חוסר שוויון. היתה לי אפשרות ככותב לחקור ולפרק את הבנאדם הזה למקטעים, ולראות איך הוא מתמודד עם החיים שלו.
"אחת הסיבות להבדלים הבולטים בין החוויה שלי לחוויה של הדמות בספר - מלבד העובדה שיש לנו אופי שונה - היא הסביבה שלנו. לי היתה אישה תומכת מאוד ורגישה מאוד, וגם המשפחה והחברים עזרו ותמכו. הדמות הנשית בספר, להבדיל אלפי הבדלות, לא מצליחה להבין ולהכיל את הקשיים של בעלה ודורשת שהזוג יסתירו את האמת. בסופו של דבר האמת הזו אוכלת להם את הקשר מבפנים, מבלי שיש להם בסיס תמיכה שיאזן אותם".
איך בחרת את שם הספר?
"אילנה ברנשטיין (העורכת) היא זו שבחרה. אני לא הצלחתי למצוא שם לספר, כמו שלא הייתי יכול לכתוב את גב העטיפה שלו. הספר, מבחינתי, הוא דבר ענקי, ולא הצלחתי להתמודד עם המשימה של לקחת את כל החוויה הזאת ולשים לה כותרת. אין לי מושג איך אנשים אחרים עושים את זה".
הספר חושף פן אישי גם בחיים שלך. איך אתה מתמודד עם החשיפה?
"הכתיבה לא נבעה בשביל לספר לעולם את כל הסיפורים האלו, אלא כי חשבתי שזה סיפור ששווה לספר אותו. מבחינת הסביבה המיידית, ברור שזה לא סוד. מבחינת שאר העולם - ברור שזה עניין פרטי. תוך כדי הכתיבה הדחקתי את המחשבה על איך יגיבו. אין לי פה הרבה אפשרויות. כתבתי את הספר, ואין לי סיבה להסתתר. זה גם לא מתאים לאופי שלי. עקרות אצל גבר היא אחת ל-200 איש. מי שיש לו 800 חברים בפייסבוק, וחצי מהם גברים נניח, אז הוא כבר מכיר שני אנשים שלא יכולים להביא ילדים לעולם.
"בארץ יש שיח מאוד ער בכל הנוגע לפוריות אצל נשים. אבל הנושא של עקרות גברית, שמעורר שיח חשוב על גבריות ועל זוגיות - הוא כמעט ולא מדובר. כמובן שהיססתי אם לפרסם את הספר, אבל אם הוא יעורר את השיח הזה, זה כבר עשה משהו טוב. ואלו החוקים של הדבר הזה. ידעתי שאם הספר יוצא, גם אני נחשף".
מהו המקום שאתה חולם לכתוב בו?
"מומביי, או כלכותה. עיר הודית גדולה ואנושית, עם המון בלאגן ורעש ואנשים ודרמה. עיר מלאת השראה. לא מקום שקט, זה בטוח".
מאיזה סופר היית שמח לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"דווקא ממשורר. גדלתי בבלגיה ואמא שלי מאוד אוהבת את ז'אק ברל, המשורר והזמר הבלגי-צרפתי. השירים שלו מאוד סיפוריים, ויש בהם המון רגש ואנושיות. אני מכיר אותם בעל פה. אם הייתי יכול לשמוע את דעתו על הספר שלי, הייתי מאושר".
איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?
"יש שניים. 'הזר' של קאמי ו'כל החיים לפניו' של אמיל אז'אר. לאו דווקא השניים שהכי אהבתי או שהם הכי טובים שיש, אבל התחברתי אל שניהם, כי הם סיפורים של דמות. את הספרים האלו מוביל מספר לא אמין, במובן מסוים, שמסתכל על המציאות דרך העיוות הפרטי שלו - וזה משהו שמעניין אותי גם בכתיבה שלי".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
"שנצליח להתפרנס ממנה בצורה קצת יותר טובה. לא שאני מתלונן. אני מאושר שיצא הספר".