רקדן בלהקת בלרינות - בספר ילדים
בספר הילדים "לכיתה של מיס לינה בא נסיך בלרינה", תשע תלמידות לבלט צריכות להתמודד עם קבלתו של רקדן חדש לחבורה. אך במקום להפוך את העלילה למאבק מגדרי פסיכולוגי, גרייס מקרון פשוט מכניסה רקדן לעולם הוורוד של הילדות - בצורה הפשוטה והחיננית ביותר
לפני מספר שנים הלכתי עם אחותי הגדולה לראות את מופע הבלט היפה ביותר שראיתי בחיי. נכון, לא ראיתי הרבה בלט, אני יותר בחורה של מחול מודרני, אבל בכל זאת השפעותיו של המופע על נפשי הצעירה, הרגשית והאסטתית, היו יוצאי דופן. אז עוד רקדתי בעצמי, והיה בי הרצון להיות רקדנית רצינית, אולי אפילו מקצועית - שאיפה שזנחתי למרבה השמחה זמן קצר לאחר מכן.
זה היה כשמת'יו בורן ולהקת הברבורים הגברית שלו נחתה בארץ והעלו אצלנו את "אגם הברבורים". כמה שנים אחר כך התפרסמו מת'יו בורן ולהקתו הברבורים גם בקרב הקהל הרחב, זה שנמצא מעבר לנישת אוהבי המחול. ממש כמו הסרט "בילי אליוט", כובש הלבבות, על בילי, הילד האנגלי מהצפון - ממשפחה מוכת פיטורים ושביתות תחת ממשלתה של תאצ'ר - שמגיח כברבור הראשי במופע המדובר.
ספרה של גרייס מקרון, המעוטר באיוריה של כריסטין דווניר ותורגם על ידי שמעון זנדבנק, מעלה גם הוא בן דפיו ילד-רקדן. כספר המשך לספרה הראשון בסדרת הבלרינות של מיס לינה, מקרון מעמידה את תלמידותיה המסורות של המורה הנבונה לבלט בפני בעיה חדשה. אם בספר הקודם היו היו צריכות שמונה התלמידות ממסינה לקבל לשורותיהן ילדה חדשה, בספר הנוכחי תשעת התלמידות: נינה, כריסטינה, אדווינה, סברינה, יוסטינה, קתרינה, בטינה, מרינה ורגינה - מתמודדות עם קבלתו של ילד חדש, הלא הוא טוני פרינה.
בדילוג קליל
בשפה מחורזת, בדילוג ובקלילות, מספרת מקרון כיצד בתחילה כל אחת מהבנות חולמת בהתרגשות רבה לרקוד עם הנסיך, כבלרינה. אולם כשטוני פרינה מגיע לשיעור הבלט הוא נבהל מתשע הבנות, וקופץ לו ובורח בצעדי ריקוד מופתיים. באותו הרגע הרקדניות הצעירות מבינות שאין מדובר בנסיך, ואף נרתעות מיכולות הריקוד של הילד החדש. "הבנות נדהמו, המומות ובוהות, נבוכות ותמהות ותועות ותוהות", ולאחר קריאותיה של לינה אחריו בשַסֶה רודף, התשע מסרבות בנימה תקיפה: "לא רוצות מן גנדרן שכזה במופע!". אך אל דאגה, המורה לינה לא תיתן לתלמידותיה ולתלמידה לחמוק מריקוד משותף בקלות שכזו.
תרגומו של זנדבנק, על פי רוב, חינני וקולח, חוץ מכמה חריקות פה ושם. הוא מצליח להקנות למילים תכונות ריקודיות של מקצב, גמישות וקלילות - המתאימות לרוח הסיפור והאיורים. קלילותו של הספר היא מקור הנאתו, וגם חוכמתו. הוא אינו עוסק בנפשו של טוני פרינה או בחברותיו לריקוד. הוא פשוט מתאר בהומור את הסיטואציה, בלי להפוך אותה למאבק מגדרי או פסיכולוגי, וכך מכניס לעולם הוורוד, והמאוס לעתים, של ספרי הבלרינות למיניהם, רקדן - בצורה הפשוטה ביותר.
איוריה של דווניר והסגנון הסיפורי, בעיקר בתחילתו של הספר, מזכירים לא מעט
את הפתיחה של "מדלנה" מאת לודוויג במלמן. אבל, בשונה ממדלנה בו ברור הן על פי שם הספר והן בשל האיור שתמיד מפריד את מדלנה הקטנה משאר בנות כיתתה, שיש כאן גיבורה יחידה, בספר הזה מדובר באנסמבל. אף אחת מהרקדניות הצעירות והוורודות אינה בולטת יותר מחברתה, והן רוקדות יחדיו בהתאמה מושלמת. ואולי על כך איימה, למעשה, נוכחותו של טוני פרינה הילד-הרקדן יותר מכל?
אני נזכרת כעת באחת הסצנות המפעימות של "אגם הברבורים" הגברי של בורן, בה פוגש הנסיך את הלהקה בפארק וצופה בהם רוקדים יחדיו. המבנה המשולש בו עמדו, ותנועותיהם המשתלבות בדיוק עדין אך עוצמתי, אותו רגע קבוצתי יוצא דופן ביופיו ובאקספרסיביות שבו - זהו כוחו האמנותי של האנסמבל. אגב, בדיקה זריזה העלתה כי הברבורים הללו מגיעים השנה לארץ שוב, לאחר סיבוב הופעות באנגליה. חוויה נדירה לכל אוהבי המחול. ולגבי הספר: אם כבר ספרי בלרינות, אז אני בהחלט ממליצה לקרוא עם ילדיכם את ספרה הקולח והקליל של מקרון - שמתאים לבנים ולבנות גם יחד.
"לכיתה של מיס לינה בא נסיך בלרינה", מאת גרייס מקרון. איורים: כריסטין דווניר. מאנגלית: שמעון זנדבנק. הוצאת "כתר".
