עם ניוון שרירים: יניב עושה את אמריקה
השגרירות האמריקנית סירבה לאשר למטפלת שלו ויזה, סירבו להעלות אותו למטוס בגלל מצבו הבריאותי ומכל עבר נאמר לו שהגיע הזמן להרים ידיים. אבל יניב אבירן, חולה בניוון שרירים, לא ויתר והגשים את החלום לטוס לארצות הברית. "זה היה מסע מאתגר פיזית ומנטלית, אך שווה כל טיפת מאמץ"
זה נכון, אני לא יכול ללכת, לא יכול לעמוד, לא לדבר בקול ולא לנשום עמוק מאוד. אני גם לא יכול למתוח רגליים, אבל בעיקר, בעיקר אני לא מסוגל להרים ידיים: בחודש מרץ האחרון שיתפתי אתכם בסיפור ההתמודדות שלי מול השגרירות האמריקנית בישראל. בתקציר הפרקים הקודמים סיפרתי על השאיפה הגדולה שלי לעשות טיול מחוף לחוף בארצות הברית, אשר עמדה אל מול הסירוב של השגרירות להעניק אשרה למטפלת הפיליפינית שלי, גלדיס. בעוד אני קיבלתי ויזה באופן מיידי, הידיים והרגליים שלי, כלומר גלדיס, התבקשו להישאר בארץ.
הניצחון של יניב - כל הטורים ב-ynet:
יניב חולה בניוון שרירים - ומאושר יותר מכולכם
יניב אבירן מאושר - "אבל חושבים שאני חי בסרט"
איך הגשמתי את החלום לראות את מסי בעיניים
מודה, לא יכולתי להשלים עם זה. לא יכולתי לקבל את העובדה שחלום ימנע ממני רק בשל סיבות טכניות, רק בשל העובדה שאני לא יכול להגיע לשם בעצמי. למלחמה הזו יצאתי בברכת "לך תתווכח עם האמריקנים המקובעים", אותה קיבלתי ממספר אנשים קרובים, ועם כמה עצות "תתחיל לחפש לך יעד אחר" של בני משפחה.
מודה שלא היה לי מושג מאיפה להתחיל, אבל כן ידעתי איך זה ייגמר. היה לי ברור שאני אסע, החלום האמריקני הרי היה צריך להתגשם. בבחינה יבשה וקרה של הסיכויים לא הייתי בצד המנצח. אם על המנסים לשנות
חוקים בישראל נפלה יאשת, מה יגידו הנלחמים בחוק האמריקני? לאיש בישראל אין את הסמכות לערער על החלטות שהתקבלו אי שם בוושינגטון, בטח לא כאלה הנוגעות למדיניות ההגירה לשם.
האמריקנים, מצדם, פחדו שגלדיס תברח לי באמצע הטיול לטובת עבודה לא חוקית בארצות הברית. המשימה שלי הייתה לספק להם את כל הבטחונות שזה לא הולך לקרות. אז כתבתי, התקשרתי, ניסיתי להסביר את גודל האבסורד, אך הודעות הסירוב הגיעו בזו אחר זו.
כשאתה מתורגל בשבירת קירות, זה לא משנה מה גובה הקיר
בהרצאות שאני מעביר אני תמיד מדגיש את החשיבות של המכשולים בחיינו. איך גם ברגעים הכי מתסכלים, כשמחסום עומד בפנינו, חשוב להעריך את השיעור, כי בוודאי תהיה לו השפעה על מבחן אחר שיצוץ בעתיד. זו אמנם נשמעת קלישאה עייפה שבטח נשכחת ברגע האמת, אך בתור אחד שכבר 26 שנים מתגלגל על האדמה הזאת, אתה מבין שאין אפשרות אחרת.
אני הרי נתקל במחסומים על בסיס יומי כמעט, בין אם גדולים כמו מעבר לבית ספר רגיל או קבלה לעבודה, ובין אם קטנים כמו רכישת כרטיס לאיזור נגיש בהופעה. כשאתה מתורגל בשבירת קירות, זה כבר ממש לא משנה מהו גובה הקיר.
אל מול ההחלטה הנחרצת של השגרירות האמריקנית עשיתי צעד נחרץ משלי ורכשתי שני כרטיסי טיסה לניו יורק, לי ולגלדיס המטפלת. במהלך שיש שיגידו "נועז" ויש שיגידו "יהיר וטיפשי", התחייבתי כלפי עצמי לא לוותר על השאיפה הגדולה. אמנם עכשיו אין לנו ויזה, אבל תהיה, אין מצב שלא.
הקיר נשבר - ויצאנו ל-35 ימים מטורפים מעבר לים
ומה שעבד בהפיכות משטרים, בטוח שיכול לעבוד בשינוי החלטה שרירותית. ברגע אחד של אומץ פרסמתי פוסט בפייסבוק המתאר את האתגר שלי מול השגרירות, וביקשתי עזרה מכל מי שיכול היה להושיט יד, כלומר, לייק.
אומרים שהישראלים מתאחדים בזמן מלחמות, מסתבר שזה נכון גם לגבי מלחמות פרטיות. קיבלתי רוח גבית עצומה מאלפי אנשים שבחרו להפיץ את הבשורה, לכתוב, להתקשר ולהביע תמיכה. הבאז היה עצום, התקשורת נכנסה לתמונה ואיתה מספר שרי ממשלה אשר הצטרפו למאמצי הסיוע.
יום לאחר פרסום הפוסט נחתה בתיבת הדוא"ל שלי הודעה מהשגרירות האמריקנית, אשר בה הוסבר לי כי הם מבינים שנעשה כאן עוול וכי עליי להגיע לראיון נוסף. כנראה שעל מנת לשנות תקנה אמריקנית, צריך להיות אופטימי חסר תקנה. לאחר חודשיים מורטי עצבים, גלדיס קיבלה את הויזה המיוחלת. עוד קיר נשבר.
את כמות השמחה שהתפרצה ממני עם קבלת האשרה אפילו אני, כקופירייטר שזוהי עבודתו, לא יכול להגדיר במילים מדויקות. מעבר להיותה חותמת כניסה לגבולות ארצות הברית, זו בעיניי חותמת נוספת לכך ששינוי תלוי בכוחה של החלטה. זו חותמת לכך שלמרות כל הציניות, דבקות אמיתית במטרה כן יכולה לנצח במקומות בהם כולם הרימו ידיים.
אל המסע הגדול הצטרף גם אלעד, חבר/אח שליווה מקרוב את כל התהליך. יחד תכננו מסלול ל-35 ימים מטורפים מעבר לים. המכשולים והבירוקרטיה כמובן לא הניחו, ועד כחצי שעה לפני ההמראה עוד עוכבנו בשדה התעופה עקב "נתונים רפואיים חסרים". אבל גם שם, ברגעים בהם סירבו להעלות אותי למטוס, ידענו - עברנו את השגרירות, נעבור גם את זה.
ממרומי האמפייר סטייט בילדינג הבנתי למה אני מאוהב
וכך התחיל המסע של הבחור המוגבל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מסלול של שש מדינות החל בעיר בה הייתי מאוהב למרות שמעולם לא פגשתי בה קודם, ניו יורק. שכרנו דירה במנהטן, והעברנו עשרה ימים של חופש אמיתי. ממרומי האמפייר סטייט בילדינג, עם כוס סטארבאקס ביד, הבנתי למה אני מאוהב.
אחרי הביס בתפוח הגדול נסענו לוושינגטון לפגוש את אובמה. משום מה הוא לא היה פנוי, אז המשכנו ללילה בפילדלפיה ומשם עלינו על טיסה ללאס וגאס. מה שקרה בוגאס, נשאר בוגאס ובתיקייה סודית במחשב. עלינו על הרכב, עזבנו את עיר החטאים ונסענו עד לסן פרנסיסקו, כדי לשבת על המים ולשטוף את העיניים בכחול ובירוק. את סוף הסרט ההוליוודי שלנו העברנו בקרית מלאכי האמריקנית הלא היא לוס אנג'לס. אכן, חיינו בלה לה לנד.
חודשיים עברו מאז חזרנו והתחושה עדיין לא שקעה. אלעד, גלדיס ואני עברנו עשרות אלפי מיילים במסע ארוך, מאתגר פיזית ומנטלית, אך שווה כל טיפת מאמץ שקדמה לו. גיליתי את אמריקה דרך אנשים מדהימים שפגשתי, גיליתי נגישות ורגישות שהלוואי ויכולתי לייבא לארץ.
באחת הנסיעות הקצרות שלנו (משהו כמו חמש שעות), יצא לי לחשוב לא מעט על הסיפורים שאני מביא איתי במזוודה ארצה. הרי אמנם מדובר פה בחלום אישי, חומרי ודי אגואיסטי למען האמת, אבל הוא בכל זאת נכתב כאן,
ולו רק כדי לשמש כתזכורת. התזכורת היא שלאדם מותר לחלום, גם אם לא מדובר בחלום משמעותי כמו למצוא תרופה שתציל את האנושות ממחלה נוראית או מערוץ הקניות.
בנוסף, מדובר בתזכורת לכך שיש לנו את היכולת לנצח בכל מערכה גם ללא כסף, קשרים או בריאות איתנה, אלא רק אם נזכור להשתמש בכח הכי חזק שעומד לרשותנו - כוח הרצון. הכוח הזה יכול לקחת אותנו למחוזות שאיש לא ביקר בהם קודם, או אפילו לא ניסה. אותי הוא לקח עד ארצות הברית.
לפנייה לכתב/ת 
