עד 140: אמנות הקיצוץ של נועה סיון

מבוא להתאהבות:

"התאהבות;

הרצון לעשות עם עוד מישהו

את כל מה שעשית עד עכשיו

מהתחלה"

(מתוך ספרה של נועה סיון, "שולחן שולחן שולחן שולחן")

המפגש עם ספרה הראשון של נועה סיון, "שולחן שולחן שולחן שולחן", מעורר מייד תהיות ושאלות. האם זאת שירה? האם הטקסטים הם ספורים קצרצרים, או קטעים ללא יומרות ספרותיות? אולי מבלי שהתכוונה לכך, ספרה של סיון מעלה את סוגיות חומר הגלם של הספרות והפורמט שבו היא נמסרת. "אני לא יודעת אם לטקסטים שאני כותבת אפשר לקרוא שירה, ננו-פרוזה או כל ז'אנר אחר", מגיבה סיון בראיון איתה ממקום מגוריה בספרד. "בסופו של דבר, זה משפט אחד ארוך שנשבר במקומות המעמיסים. החידוש הוא פחות בסגנון, ויותר בחשיפה לאנשים מחוץ לרשתות החברתיות".

הרשתות החברתיות שסיון מתייחסת אליהן הן בעיקר הטוויטר, אחת מפלטפורמות התקשורות המשפיעות ביותר במאה הנוכחית. בספרה היא איגדה "ציוצים" שפרסמה בחשבון הטוויטר שלה, לאחר שלפני שנה החליטה לחדול מלצייץ - ולסגור את החשבון. "רציתי שתהיה לי אפשרות לקרוא את הפיד מחוץ לטוויטר וגם לגבות את החשבון, אז עשיתי קופי-פייסט לכל הטקסטים. הם מנו בזמנו כ-950 ציוצים. זו היתה הפעם הראשונה שעברתי על כולם מהתחלה, והופתעתי לגלות כמה התעצמה החשיפה בהם בלי שאשים לב.

ספרה של נועה סיון. "אף אחד לא רוצה שהוריו יקראו את הפיד שלו"

"בסופו של דבר, סיננתי את החומר ל-140 קטעים, כמספר התווים האפשרי לציוץ. בעיני יש ערך אמנותי לכתיבה ברשתות חברתיות", היא מוסיפה. "זה בעיקר מלמד אותך לכתוב בלי להתפזר. אם וולטר ומארק טוויין התנצלו שאין להם זמן לכתוב טקסט קצר יותר - הם היו לומדים את המלאכה מהר מאוד בטוויטר".

מה הביא אותך מלכתחילה לפתוח חשבון בטוויטר, ומה דעתך על המדיה הזאת?

"כמו רבים אחרים, הגעתי לשם בעקבות המלצה של חבר. זו היתה רשת חברתית בלי תמונות וקטעי וידאו, שמגבילה אותך למספר תווים בלתי אפשרי. אף אחד לא פתח חשבון מבלי להיגרר אחרי מישהו ותיק. אבל הפלטפורמה הזו השתנתה המון בשנה האחרונה: פתאום יש הרבה תמונות, סרטונים ושיחות בין צייצנים. השקט הוויזואלי שהיה בה נעלם. העדפתי אותה כפי שהיתה קודם, אבל המציאות היא שפייסבוק מכתיב את הסגנון, כך שההבדלים בין שתי הרשתות מטשטשים".

*

"יש בני אדם שנפרדים

רק כדי להיות חסרים למישהו

אבל בסוף הם לא חסרים בכלל

אפשר לזהות אותם בסופר

צועקים על הקופאית

שלא יחזרו לשם יותר"

(מתוך ספרה של נועה סיון)

*

לטפח בן כלאיים

סיון (או בשמה הטוויטרי, נונימייד), 34, היא מעצבת גרפית ואינפוגרפיקאית ולפני מספר חודשים עברה לגור בספרד. היא מספרת כי ייתכן שהמרחק הגיאוגרפי עזר לה להתגבר על ספקות או חששות בנוגע ל"שולחן שולחן שולחן שולחן". "אף אחד לא באמת רוצה שההורים שלו יקראו את הפיד שלו בטוויטר", היא מסבירה. "אבל התגובות שקיבלתי מהחברים בספרד ובארץ גרמו לי להוציא אותו מהקהילה המצומצמת לשאר הקוראים". את תהליך ההוצאה לאור בחרה לעשות באופן עצמאי. הספר רואה אור בהפקת "אינדיבוק" ופורסם כספר דיגיטלי הניתן לקריאה ב"מכשירים חכמים" וטאבלטים, מהלך שנראה כהולם מאוד את המקור ליצירה.

"בחודשים האחרונים לא ידעתי מה לעשות עם בן הכלאיים הזה, שלא היה שירה, לא רומן ולא סיפור קצר. לא שלחתי אותו לשום הוצאה והייתי בטוחה ששם נגמר העניין. ואז דיברתי עם אלכס אפשטיין, סופר מוכשר ושועל קרבות ותיק בתחום הזה. הוא הסביר לי איך עובד הפורמט של הספר הדיגיטלי וקישר אותי ל'אינדיבוק'. מרגע שאתה מאשר את הספר הוא עולה למדף באתר שלהם וניתן לקנות אותו. פשוט מאוד".

"אני לא יודעת אם חווית הקריאה בפורמט הזה מוסיפה או גורעת מהתוכן של 'שולחן שולחן שולחן שולחן', אבל זה טבעי יותר. לא מפני שהספר מגיע מטוויטר - ז'אנר הציוצים המאויירים, לדוגמה, יתאים יותר לספר מודפס - אלא בגלל שמדובר בטקסט שלא מצריך ריכוז מיוחד. אני רוצה שיקראו אותו מהר, באוטובוס, במעלית, בהליכה ברחוב. זו מחמאה אדירה בעיניי, שאנשים ישלבו את חיי השגרה שלהם בשלי".

*

כמו כולם :

"אתה בטוח שאתה

מיזנתרופ, אגואיסט

סוציופת, אנטיפת

וציני עד הגרעין

עד שאתה עובר

ליד עמית שנוא בעבודה

בזמן שהוא אוכל

ונפלט לך ברוך: בתיאבון"

(מתוך הספר)

* 

האם לדעתך הספרות הדיגיטלית "תתפוס" גם בישראל אצל קוראים בעברית?

"קוראי העברית די רחוקים מלאמץ את הפורמט הדיגיטלי. עד לפני חצי שנה גם אני לא הייתי מעלה על הדעת קריאה באייפון, אבל בגלל שהסתובבתי הרבה לאחרונה, אני לא יכולה לסחוב איתי ספרים מודפסים. כרגע יש לי עשרים וארבעה ספרים בנייד, רובם בעברית. הספר המודפס לא ייעלם בקרוב, אבל זה יקרה בלית ברירה. ההוצאות הכלכליות גדולות מדי, וקהל הקוראים מצטמק משנה לשנה".

הטקסטים שלך עוסקים בבחינה עצמית, לעתים נוקבת מאוד. האם הפורמט מתאים במיוחד לסוג כזה של כתיבה?

"רוב הטקסטים נכתבו כשהחיים שלי היו יציבים מאוד; עבודה בשעות קבועות, מגורים בשעות קבועות. קשה לי עם שגרה, ובמובן מסוים הרגשתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לשנות אותה בכתיבה. אז התנפלתי על כל המילים, הביטויים והקריצות שחוזרים על עצמם מדי יום, ופירקתי אותם. מה הם אומרים בכלל? למה אנחנו משתמשים בהם? מה המטרה שלהם?

"אחר כך הגיע תורם של ההרגלים המעצבנים, והטיפוסים הקבועים שלפעמים היו

מטופשים ולפעמים שובי לב - שוב דבר לא נלקח כמובן מאליו. לפעמים היו הבלחות של רגיעה, נינוחות בשגרה. ברגעים כאלה הכתיבה היתה סלחנית ורכה יותר. אני חושדת שאם הייתי כותבת רומן באותה תקופה, הוא היה בלתי נסבל. אי אפשר היה לצלוח בו אפילו פסקה אחת. אבל משפט אחד - זה כן".

הפירוק של סיון את ההרגלים ואת משמעות המילים שאנו משתמשים בהן, נעשה לא אחת בשימוש במטאפורות מעניינות ומקוריות, ובהתנגשות של הדימויים והמטאפורות החזקות עם המציאות."העיסוק במטאפורות התפתח מעצמו, לא בחרתי בכוונה בדפוס המחשבה הזה. הלוואי שהייתי יכולה לכתוב רק על סיטואציות ורגעים, אבל לרוב לא קורה כלום. זו המציאות, אבל היא לא חייבת להיות משעממת".

מעצם היותו של טוויטר פלטפורמה חברתית, ישנה ציפייה לתקשורת עם הקוראים. כיצד זה השפיע עלייך?

"התקשורת עם משתמשים אחרים היא לא חובה. יש אנשים שלא מגיבים בכלל, יש כאלה שמגיבים כל הזמן. באופן כללי, הטוויטר הישראלי מורכב מקהילה תומכת של אלפי אנשים. הם יעזרו לך למצוא כלב אבוד, דירה, עבודה או כרטיסים להופעה - מה שתרצה. רק תהיה בן אדם. אחרי שנה שלא צייצתי בחשבון הזה, הוצאתי את הספר וחזרתי להגיד 'שמעו, יש לי ספר דיגיטלי'. התגובות היו טובות וסוחפות, הרבה מעבר למה שציפיתי. קיבלתי המון פרגון, וזה היה הגל הראשון והמאסיבי של הקוראים, אין ספק בכלל".

האם חלה התפתחות בכתיבה שלך מאז שהתחלת לכתוב בטוויטר?

"בעיניי זה פורמט שמחייב ריסון ואיפוק וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. תמיד הייתי זהירה מבחינת הנושאים: אם יש דרך עקיפה לכתוב על נושא רגיש, אעדיף אותה; אשתמש במטאפורה או בדמות אחרת. בכל הנוגע לפיד בטוויטר, אני משתדלת להגיע למצב שאיהנה לקרוא אותו בעצמי, למקרה שעוד שנה אשב ואגבה בקופי-פייסט את החשבון הזה שוב".