כך הצלחתי לקנות דירה בת"א / טור אישי

במובנים רבים הבלתי אפשרי קרה: רכשנו דירה. אני ובן זוגי הצלחנו לעשות את מה שנדמה שמטריף בזמן האחרון, בהכללה גסה, כמעט את כל הדור שלנו. אלה שנולדו בסוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. אלה שקיבלו סטירת לחי מצלצלת מהמציאות בשנים האחרונות.

לקריאת טורים נוספים בערוץ הנדל"ן :

• כך פספסתי את הסיכוי לדירה / טור אישי
• ואז זה קרה: בעל הבית התקשר / טור אישי
• הצעירים יברחו מהארץ בגלל הדיור / טור אישי
  

בוקר טוב, אתם לא ההורים שלכם. אתם לא תזכו לתנאים הסוציאליים שהם זכו להם. אתם לא תוכלו לעבוד כשכירים ולקנות בית, לגדל 2-3 ילדים, לטוס לחו"ל ועדיין - לנשום ולחיות בכבוד.

אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא חושבת שהדור הזה מפונק. אני לא עומדת להטיף לאנשים לעזוב את תל-אביב ולהתפשר על דירה בחדרה, ממש לא. אני חושבת שיש מקום לכולם - או לכל הפחות צריך להיות מקום.

הרי לא הגיוני שכולם ילכו ללמוד הנדסת תוכנה. לא הגיוני שאלה שלמדו קולנוע, היסטוריה או ספרות, ימצאו את עצמם נדחקים לשוליים בצורה כזאת קיצונית, כפי שקורה עכשיו. היי, הרי אני ביניהם - גם אני למדתי קולנוע ותקשורת, ולא פנטזתי בכלל על הרגע שבו אעזוב את הדירה השכורה שלי בלב תל-אביב ואעבור לבית משלי. אז איך זה בכל זאת קרה?

הייתי יכולה להישאר בשכירות כל חיי

אם זה היה תלוי בי, הייתי נשארת בשכירות כל חיי. למה לי להתחיל לעסוק בעניינים של "גדולים", עם המון מילים מלחיצות כמו משכנתא והתחייבויות רציניות? ובכלל - מה כל כך נורא בלגור בדירה שכורה? העניין הוא שרגע לפני שנגמר לנו החוזה בדירה האחרונה שבה גרנו בשכירות, עשינו כמה חישובים שהעלו גם כמה תהיות לגבינו ולגבי העתיד: איפה נגדל את הילדים שלנו, היכן נרצה לגור ומה בכלל אנחנו יכולים להרשות לעצמנו.

המזל הגדול שלי הוא שבן זוגי שיחיה, תמיד דאג בשנים האחרונות לשים קצת כסף בצד. תמיד דאג להזכיר לי למה לא כדאי לשרוף כסף על אוכל בחוץ - למרות שגרנו במרחק יריקה מהמסעדות השוות בעיר. וזה לא רק סוגיית המסעדות: היו עוד כמה דברים קטנים יותר שוויתרנו עליהם, כמו כבלים או קנייה של מוצרים שונים לבית. אנחנו גם עובדים קשה, ואם לשים את הקלפים על השולחן - הוא יותר ממני. אין מה לעשות, בתור גבר הוא מרוויח יותר, אבל אפליית השכר בין נשים לגברים זה כבר עניין אחר לחלוטין.

ובכל זאת, הורים עשירים אין לנו - אז מאיפה הכסף? אנחנו הצלחנו לחסוך, לתכנן וקצת להתפשר, למשל - מחופשות בחו"ל אני יכולה לשכוח ובכלל לא חולמת על לאכול שלוש פעמים בשבוע בחוץ. כדי לקנות דירה החלטנו להוציא כמה חסכונות, בין היתר את הכסף שקיבלנו לחתונה, הצלחנו להביא הון ראשוני בגובה של 35%, התחייבנו לכמה שנים טובות עבור המשכנתא - ועוד משהו חשוב, אולי החשוב ביותר: עברנו לדירה ביפו.

יפו זולה בצורה משמעותית ממרכז תל-אביב, שם דירת שלושה חדרים יכולה לעלות עד מיליון שקל יותר. ולמען האמת, מדובר בסך הכל במרחק של חמש דקות הליכה מהעיר ללא הפסקה. אבל עדיין, עבור מישהי שגרה בלב לבו של רחוב בן יהודה ההומה, עבורי זה הבדל לא נורמלי.

תמיד שאלו אותי: למה שלא תחזרי לקריות?

אם היה לי שקל על כל פעם ששאלו אותי מתי כבר אני זונחת את העיר הלבנה והיקרה וחוזרת לגור ליד ההורים בקריות, שם המחירים שפויים ועבודה אין - הייתי יכולה לכסות בערך חצי מהמשכנתא עליה אני חתומה.

הפייסבוק שלי מלא בתמונות של תינוקות של בחורות שלמדו איתי בשכבה, למען השם, יש שם כמה שהם כבר בכיתה א'(!). אז גם את זה דחיתי קצת, ואני מעדיפה לעבוד קשה ולחסוך - וכן להתפשר (ממש קצת) אבל עדיין לגור במרכז ולדעת שאני יכולה לתת הרבה יותר אופציות לילדים שלי שיגיעו מתישהו.

אני מעדיפה עדיין לדעת שבניגוד מוחלט לפריפריה הגוססת, כאן במרכז אני תמיד יכולה למצוא עבודה, וכאן הילדים שלי יוכלו ללמוד במקומות הכי טובים, והכי חשוב - כאן אני אוהבת להיות ותמיד אעדיף לחיות בעיר הגדולה, עם כל היתרונות והחסרונות שלה.