"ארתורו אוי" בקאמרי: ניצחון התיאטרון
התיאטרון שהקים ברטולד ברכט הציג כאן לראשונה את ההפקה ההיסטורית "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי". לקהל הישראלי המתין על הבמה הישג אמנותי כביר, עם שחקן אחד ענק שאיש מהם כבר לא ישכח
האולם הגדול של תיאטרון הקאמרי היה מלא עד אפס מקום. גם במעברים, כלשון הקלישאה, אי אפשר היה לדחוף סיכה. למטה בקופות עמדו אחרוני האופטימים, מנסים ללא הועיל להשיג כרטיס. הברלינר אנסמבל עשה את זה שוב. ההפקה המונומנטלית של המחזה "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי", מאת ברטולד ברכט ובבימויו של היינר מולר, היא אחד הדברים הטובים שקרו פה.
קשה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה בה חוללה הצגת תיאטרון התרגשות שכזו בישראל. קשה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה בה נשאר קהל מאוכזב מחוץ לאולם תיאטרון.
למעשה ההצגה מתחילה הרבה לפני כניסת הקהל לאולם. את פני הבאים הממהרים לקופות הכרטיסים מזעזע קולו של שחקן שמרעים נאום חוצב להבות בגרמנית מהוקצעת ממרפסת התיאטרון המשקיפה לרחבה החיצונית. הטקסט פונה אל רגשות הפחד של ההמון ועל חזית הבניין מתרגמת שקופית את דבריו. זו השפה, אלו הטונים המהדהדים בכיכר העירונית, שמפעילים כמעט מבלי דעת זיכרון היסטורי ובונים בצעדים מדודים את האווירה.
המחזה נכתב ב-1941 בפינלנד. ברכט, שנמלט מגרמניה עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון, כותב סאטירה אלגורית מבריקה ונשכנית שבמרכזה גנגסטר-בופון שעולה מביבי השופכין של שיקגו, צובר כוח ומשתלט על העיר באמצעים של טרור. המחזאי שוזר בעלילה מקבילות לאירועים היסטוריים ולדמויות מפתח בתולדות הרייך השלישי ובהם מרשל הינדנבורג שעמד מאחורי מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה, יוזף גבלס שר התעמולה ומהוגי הפיתרון הסופי, והרמן גרינג, ראש פלוגות הסער (SA).
ההפקה בבימויו של מולר, מחזאי ובמאי נערץ שנחשב לממשיך דרכו של ברכט, עלתה לראשונה על במת הברלינר אנסמבל ב-1995, שבועות לפני מותו. מאז היא רצה ללא הפסק, משמשת נר זיכרון למורשת התיאטרון שהותירו השניים עם מותם ועוגן קבוע ברפרטואר המשתנה של האנסמבל.
ההצגה נתפרה על פי מידותיו של מרטין ווטקה, שחקן פנומנלי וירטואוז, ששמו הפך שם נרדף לתפקיד התובעני הזה. זה תפקיד שדוחף שחקן לקצה, דורש התמסרות טוטאלית וקשת רחבה של יכולות עיליות. המטמורפוזה שעובר הגוף, השינויים הווקאליים, השליטה במקצבים המשתנים שמכתיב המחזה כאילו היה פרטיטורה אופראית מקוטעת לפרגמנטים, סוחטים ומותירים את השחקן והצופה כאחד, חסרי נשימה. ווטקה לא דומה לאף שחקן אחר שנראה על הבמה. הוא יחיד במינו. חד פעמי.
כשמתחילה ההצגה הוא על ארבע ככלב. מתנשם ומתנשף בכבדות. לשונו המשורבבת מדממת, מלקקת זרועות, מרחרחת סביב כמחפשת פירורי שיירים. לאט הוא לומד ללכת. הליכתו מגוחכת כמו גופו המעוות. ווטקה משחק דמות קריקטוריסטית מעוררת סלידה. הוא ממלמל ורוטן, תנועתו מקוטעת ותנועותיו היסטריות. קולו, שמשרבב משפטים קרועים ולפרקים לא קוהרנטיים, נע בין פלצט צפצפני לבס עמוק, כמו מתפצל לשתי ישויות שונות. פני הדור כפני הכלב.
באחת הסצנות הנפלאות בהצגה הולכת הדמות אצל שחקן מזדקן (פיר שוברט) ללמוד הלכות עולם. זוהי סצנה שמבוססת על עובדות אמת מתוך הביוגרפיה של היטלר שביקש גם הוא לשוות לעצמו דימוי סמכותי של מנהיג חזק. הוא ילמד לצעוד, לנפח חזה בגאווה, לשלב ידיו, להישיר מבט. הוא יירה את מילות ההספד הידוע שנושא אנטוניוס במעמד קבורתו של יוליוס קיסר: "בני ארצי, חטאי אדם חיים יותר ממנו. הטוב לא נטמן עם עצמותיו". הטקסט של שייקספיר יאומץ כמו גם האינטונציות התיאטרליות, המחוות הגופניות והרטוריקה שהולכות יד ביד עם התפקיד הדרמטי. זהו תיאטרון בתוך תיאטרון אבל לא רק. לאורך כל המחזה כולו לומדת הדמות את התפקיד, גדלה לתוכו.
ברכט הוא אבי התיאטרון המנוכר וגם מילר אינו מקל על הקהל בשום צורה. זו הצגה שמתרחקת מחנופה ולמען האמת, לוקח זמן להישאב לתוכה. "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" דורשת אורך רוח, התעקשות, התמסרות ויותר מכל קשב. היא תובענית מהשחקנים והצופים כאחד. כשמדובר בהפקה בשפה זרה, האתגר גדול שבעתיים כיוון שהעין נודדת בין הבמה לתרגום. כשהתרגום שליווה את הטקסט התחיל לזייף, העדיפה העין פשוט לוותר על נדידה ולהתמסר לחלוטין למשחק. זו פריבילגיה שיכול להרשות לעצמו רק מי שמכיר את הטקסט, וחבל.
אפשר לדבר על האזכורים שבטקסט למחזות היסטוריים שקשורים במזימות, קנוניות, כוח ופוליטיקה. אפשר לדבר על ההקשרים הטמונים בבחירות המוזיקליות המוקפדות מתוך הרפרטואר הקלאסי או על האסתטיקה הבימתית.
אפשר לדבר על הקריצה לסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין שהיה נערץ על ברכט ועל רעש הרכבת הדוהרת שמתגבר לאורך ההצגה ומרעיד את הבמה. העקבות ברורים.
אפשר לדבר על איכויותיו של אנסמבל השחקנים המופתי שעל הבמה ולפרק את ההצגה לגורמיה אבל אין צורך. מדובר בעשייה תיאטרונית עילית ובהישג אמנותי כביר שצריך לשמש מודל לכל מי שלוטש עיניו למחזות של ברכט. מעל לכל אלה בוהק-זוהר מרטין ווטקה, שחקן יחיד מסוגו שכל מי שצפה בו לעולם לא ישכח. בכל מובן אפשרי מדובר ב-Tour De Force של שחקן גאון ששורף את הבמה ומזכיר באמצעות תפקיד ענק את הכוח הטמון בתיאטרון.
15 דקות עמד אמש אולם שלם על רגליו והריע. 15 דקות, ועל אף המסך שמישהו מיהר להוריד אך מיד חשף שוב את אנסמבל השחקנים, אף צופה לא מיהר - כפי שנהוג במחוזותינו - אל החניון. מול האמת ניתן רק לעמוד ולהודות בהכנעה. בעידן הנוכחי מעלה ההצגה של הברלינר אנסמבל מחשבות נוגות על כוחו המסוכן של הדימוי ועל מראית העין שהופכת לדבר עצמו.
