החדש של ארקייד פייר: לרגליים, לא לנשמה
Reflektor, אלבום הקונספט החדש של ארקייד פייר, יצא במתכונת מיושנת של שני חלקים - אבל מנסה להיות חדשני, נועז ופורץ דרך. המפיק ג'יימס מרפי רקח את הצליל הדרוש לשם כך, אבל זה רק גרם לו להישמע יותר כמו אלבום חדש של LCD סאונדסיסטם
זה לא מובן מאליו שלהקה כמו ארקייד פייר תשחרר אלבום קונספט בשני חלקים. אם בחלקה השני של המאה הקודמת, צמד המילים "אלבום כפול" עורר אסוציאציות של יצירות מופת אפיות מזן "האלבום הלבן" או "The Wall", הרי שהיום המונח הזה בעיקר מדיף ניחוחות יומרנות - שלא נאמר פלצנות. מעניין שדווקא ארקייד פייר, מהאקטים המוזיקליים היותר מעודכנים טכנולוגית, הרכב שמזהה את רוח התקופה ממש כפי שהוא ממלא בה תפקיד חשוב ויודע להשתמש במדיומים המובילים בה לקידום צרכיו, החליט לנסות מזלו ביצירה מורכבת, שאפתנית וארכאית כל כך במהותה. אחרי הכל, מדובר בהרכב שהפיץ את דבר יציאת האלבום החדש שלו בכל פלטפורמת רשת אפשרית ועורר סביבו באזז באינסטגרם עוד בטרם נשמע ממנו ולו תו אחד.
כמובן שכל יצירת ענק צריכה גאון מטורף שינצח עליה, ובדיוק לשם כך גויס למשימה ג'יימס מרפי, איש LCD סאונדסיסטם בעבר ומפיק מוערך בהווה, שכל נוכחותו כאן זועקת עדכניות ובון טון טרנדי. האם צירופו של מרפי לשורותיה של מפלצת ארקייד פייר עשה טוב להרכב? ובכן, חלקית.
כבר מרגעיו הראשונים, "Reflektor" - שנפתח עם שיר הנושא שלו, הופך באופן די מדויק את המפגש התאורטי בין מרפי לווין באטלר, זה שהתרחש על הנייר ובראשם של לא מעט מעריצים מסוקרנים, לפרקטיקה. האסתטיקה האייטיזית, שילוב הקולות הגבריים והנשיים ומעטפת שבע הדקות זורקות אותנו היישר אל להקת האם של מרפי. השיר השני, "We Exist" ממשיך באותו הקו, אם כי מעט קליט ונגיש יותר.
עד שמגיעים "Flashbulb Eyes" ו-"Here Comes The Night Time" החביבים (אבל לא יותר מכך), ניכר כי טביעת האצבע של מרפי מרוחה לכל אורך 13 קטעי האלבום, כמו מסמנת עבורנו את מה שהיינו צריכים להפנים כבר מזמן: אנחנו חיים בעידן מלכות המפיק, זמנים בהם מלאכת הפקת האלבום באולפן חשובה אף על מלאכת כתיבתו. באלבום החדש של ארקייד פייר ג'יימס מרפי הוא חבר להקה לכל דבר, חשוב יותר מכל חבריה, והוא זה שמתווה לה את דרכה האמנותית החדשה. ואם המלך מרפי אומר "להזיז רגליים", נראה שלא תהיה לאוהדי הלהקה ברירה אלא להתחיל לרקוד.
לכן, אפשר להגיד שהאלבום החדש והכפול של ארקייד פייר הוא בעיקר הטוב ביותר ש-LCD סאונסיסטם הוציאו לאחרונה. זה קצת מצחיק להגיד, שהרי מתחת לכסות ההפקה עדיין מסתתר כאן אלבום של ארקייד פייר, שמשלב בתוכו תמות מכל שלושת אלבומיה ("Afterlife" המצוין הוא מייצג המוות, הנוכח ביצירתה של הלהקה מרגע הקמתה. "Normal Person" פותח לינק ל"Modern Man" מהאלבום הקודם). ועדיין, בעידן של נראות שכולו אימאג'ים מאחורי פילטרים ברשתות חברתיות, קשה שלא להגדיר את "Reflektor" לפי המעטפת החיצונית שלו.
בסופו של דבר זה אלבום שעובד מהשכל אל הרגליים, ולא מהלב אל האוזניים. וגם זה לא עניין של מה בכך, עבור להקה שפלרטטה (טוב, על מי אנחנו עובדים? ניהלה רומן רטוב, לוהט ופומבי) עם כל השפעה ספרינגסטינית באשר היא. גם אם פה ושם עוד ניתן להרגיש במעט מההמנוניות והקתרזיס שסיפקו שלושת קודמיו, היא עדיין מגיעה כחלק ממערכת הפעלה חדשה, מתוחכמת ומשוכללת יותר. לפעמים זה עובד, כמו ב-"Awful Sound" המעולה או ב-"Porno" הרפטטיבי והנפלא. יש פעמים בהם עדיף היה לוותר, למשל ב-"Joan Of Arc" המיותר.
וכעת לשאלת השאלות: האם זה היה שווה את זה? האם האספירציות האמנותיות של ארקייד פייר התבררו כצעד האחרון בדרכו של הרוק להמציא את עצמו מחדש, אחרי שרבים מהחשודים הרגילים פנו בזה אחר זה למחוזות האלקטרוניקה ורחבות הריקודים? ואולי ארקייד פייר בסך הכל עשו כאן מהלך שכבר בוצע בשלמותו באלבום האחרון של הסטרוקס, שעשו זאת בפחות רעש.
התשובה היא לא. "Reflektor" לא באמת מצדיק את ההייפ וחמור מכך - את אורכו. אם השאיפה הכללית של רוב האומנים היא לייצר קריסטל כחול, אלבום "אול קילר נו פילר" נקי ומזוקק - מישהו חייב להגיד שזה לא המקרה הפעם. סביר להניח שאם באטלר ושותפיו היו מסננים קצת מהחומר של עצמם, מקצרים דרסטית בכמות השירים ונשארים עם לא יותר משבעה-שמונה מהם, הטרנסופרמציה הייתה מתבצעת במלואה. בפועל, הדיסוננס בין אורך השירים וכמותם לבין המסר, יוצר להקה שמברברת, גם אם הפעם החידוש שלה הוא צורני בלבד.
אולי אתבדה, ובעוד כמה שנים נדבר על "Reflektor" כפי שאנחנו ממדברים היום על "Kid A". בינתיים, ארקייד פייר מודל 2013 נשמעים משוכללים, מעודכנים ורקידים מאוד. עכשיו רק חסר שמישהו יחזיר להם את הנשמה.
