הזמיר שתק

ההבניה התרבותית של מחלת האיידס העמיסה מטענים סמליים שליליים רבים לעייפה על נשאיה וחוליה. למעשה, מלבד התופעות הגופניות, שהן התוצר הישיר או העקיף של הוירוס, המחלה "מצטיינת" בממדים החברתיים שלה. ואכן, אחד המאפיינים הבולטים והמובהקים של החולים היא הבושה מעצם העובדה שהם חולים. הבושה מגדירה את זהותו של החולה או הנשא, ומהווה מרכיב ראשוני בהתנהלותו בחברה שלנו גם כיום.
מכיוון שהאיידס לרוב איננו נראה לעין, המידע אודותיו נתון לשליטתו של החולה. הוא מחליט מי יידע על מחלתו, מי לא ומתי. עם זאת, במקרים מסוימים אפשר לאבד את השליטה על התפשטות המידע והפיקוח עליה. רכילות עלולה להתפשט בסביבת החולה, ולאיים עליו, ולכן השליטה במידע על האיידס כרוכה לעתים קרובות בהשקעת משאבים אישיים רבים. מצד שני, השמירה הקפדנית על הסוד הכמוס מחזקת את ההבניה התרבותית של המחלה כגורם מבייש, שמפחית את ערכו של החולה.
אנשי ציבור, וביניהם אמנים שמתפרנסים מעצם נוכחותם המתמדת בשיח הציבורי, יכולים להשפיע על האקלים החברתי הרווח בנוגע לנושאים רבים, ובים היתר על הבושה שמתלווה לאיידס. הכרזה פומבית של דמות מוכרת על היותה נשאית או חולה באיידס היא בעלת ערך סגולי בל ישוער. אין, כמובן, להניח שהצהרה פומבית שכזו מחייבת באורח מיידי שינוי מהותי בתפיסה החברתית הרווחת, אך יש לכך השפעות מצטברות, שעשויות להוביל למהפך בדעת הקהל.
כעת, משנודע לנו שעפרה חזה ידעה שהייתה חולה, ולאור זאת הייתה יכולה להוות ראש-חץ בשינוי האקלים בנוגע למחלה, לא נותר אלא להצביע על כשלונה המוסרי. אם הייתה הזמרת "יוצאת מהארון", הייתה עשויה תרומתה למאבק להוות גורם מזרז לשינוי חברתי, שבעקבותיו היו אולי החולים והנשאים מפסיקים להיות מוקצים. אין מנוס מלומר: עפרה חזה נקטה מדיניות שגויה, לא הגונה ולא הוגנת כלפי החברה הישראלית בכלל, וכלפי עמיתיה החולים והנשאים בפרט.
כללי המשחק של התקשורת בעידן הנוכחי מביאים להסרת המחיצות המסורתיות בין הפרטי לציבורי. אנשים שלוקחים חלק פעיל בסצנה הציבורית, אינם יכולים להיתלות בתירוץ הקלוש של שמירה על הפרטיות שלהם.
נכון, הרכילות תופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי, אבל הבחירה לעסוק במקצוע או בתפקיד שיש בו חשיפה מחייבת היענות לכללי המשחק הללו. גם אם אנחנו מתעבים אותם וסולדים מהם. אין אפשרות למלא רק אחרי חלק מכללי המשחק הזה.
עפרה חזה בחרה להפר את הכללים הללו, ולהצניע מידע שאמנם הוא "פרטי" לעילא, אך בעל חשיבות ציבורית בל תשוער. "הזמיר" היה יכול להיות גם נר המאיר את חשיכת הדעות הקדומות, אבל הוא בחר להסתתר תחת מעטה חשאיות. כמה חבל וכמה מצער!


עמית קמה (דוקטורנט), מלמד בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב