"נסיכת הצ'ארדש": כך התאהבתי באופרטה
רגע לפני שהאופרטה "נסיכת הצ'ארדש" מגיעה לישראל, אטילה שומפלבי יצא איתה לדייט בבודפשט וחזר מאוהב. ויעידו מי שעברו לידו ברחוב
למה אני מספר לכם את זה?! משום שלא תמיד הייתי כזה. לא תמיד פתחתי חלונות ושרתי בקולי קולות יחד עם הדיסק, ולא תמיד רציתי לחלוק עם האזרחים המיוסרים של המדינה הזאת את טעמי המוזיקלי, ולא תמיד הסתובבתי ימים שלמים וזמזמתי או שרקתי את המנגינות שנתקעו לי בראש לפני כחודשיים, ומאז הן לא יוצאות. וכשזהו המצב, המרחב הפנימי של המכונית פשוט קטן מדי ומחניק מדי, והצלילים גדולים מאוד, אז צריך לפתוח את החלונות, ולשיר בקולי קולות, ולתת לצלילים להתפוצץ ולפרוץ החוצה ולתפוס באוזן את מי שברוב חוצפתו לא עוצר להאזין ל"נסיכת הצ'ארדש".
נסיכה אמרתי, והתכוונתי למעשה למלכת האופרטות, למלכה האם ההונגריה שמלווה אותי בכל יום בשבע וחצי בבוקר אל העבודה, ואחר כך, אחר הצהריים, חזרה ממנה אל עיסוקיי הארציים. ובבוקר, כשהעיניים עוד לא לגמרי פתוחות, והקפאין עדיין לא זורם בעורקים, צלילי "נסיכת הצ'ארדש" הם המעורר הרשמי שלי. הם משתלטים וכובשים כל חלקה טובה בגופי ובמוחי, ומרוממים את נפשי, ואחר כך אני שורק ושר ומזמזם וטוב לי. למרות שהשעה היא רק שמונה לפנות בוקר.
נו בוודאי שיש פואנטה לכל המלל המשתפך הזה, והפואנטה היא שההונגרים באים. תיאטרון האופרטה הממלכתי של בודפשט בדרכו לארץ, עם נסיכת הצ'ארדש של אמריך קלמן, והחגיגה גדולה. 150 איש משתתפים בהפקה הגרנדיוזית והמרשימה הזו, והם מצליחים לעשות את מה ששמור בדרך כלל לאהבה הגדולה של החיים: הם עוצרים נשימה. מהרגע שהם עולים לבמה, כוכבי האופרטה הזו, בזכות הצליליים הגאוניים של קלמן, ממגנטים את הצופה, בעיניים ובאוזניים, ובכל חלק אפשרי בגוף. והצופה יוצא מאוהב. ונפעם. ונלהב. ורוצה עוד.
גם אם אתם לא אוהבים אופרה, או שמוזיקה קלאסית היא לא כוס התה שלכם - צאו מזה. תשכחו כל מה שידעתם על מוזיקה קלאסית או על אופרה, ונסו לדמיין את המיוזיקל הכי טוב שראיתם בחיים. עכשיו תשכחו גם מזה, משום ש"נסיכת הצ'ארדש" היא הרבה יותר מזה, והרבה יותר טוב מזה. חוויית הצפיה ב"נסיכה" של קלמן היא בלתי רגילה. פעם היא שמחה, ופעם היא עצובה, פעם היא שובבה ופעם היא מעוררת מחשבה. אך בעיקר היא נדירה, כובשת ולא עוזבת, משמחת וממלאה את הנשמה בתחושה של משהו שהוא גדול מן החיים.
את הופעת הבכורה שלה עשתה ה"נסיכה" ב-1915 בוינה, ומאז היא לא יורדת מן הבמה. יש הקוראים ליצירה הזו "סילביה", על שמה של הדמות הראשית באופרטה, וזה לגמרי בסדר לקרוא לה כך, ולהתאהב בה עד מעל לראש, ולנהל איתה רומן סודי, ולחלום עליה חלומות ולראות בדמיון את הבמה, ואת הזמרים הנהדרים, ואת התלבושות המעוצבות, ואת התפאורה הצבעונית, ואת החגיגה האינסופית שהאופרטה הזו מייצרת מתחילתה ועד סופה, ומותירה מחוץ לאולם, גם אם לזמן קצר, את היום-יום האפור.
אני פגשתי את "סילביה" בבודפשט, על בימת תיאטרון האופרטה הממלכתי, לקראת הגעתה לארץ. ולמרות שבבית הוריי האופרטה הזו התנגנה לא פעם במהלך שנות ילדותי, לא לגמרי זכרתי במה מדובר. היום אפשר לקבוע כי מדובר במכונת להיטים, ביצירה שכל חלק בה הוא להיט בפני עצמו, להיט שתופס ואוחז ולא מרפה וממשיך להתנגן בראש שבועות על גבי שבועות.
איך נבין, בטח תשאלו - אך אפשר להירגע: עבודת תרגום גדולה ונדירה נעשתה לקראת עלייתה של האופרטה הזו על בימת האופרה הישראלית, כך שכל מילה ומילה באופרטה תהיה מובנת לקהל הישראלי. ולמי שלא חפץ בקריאה, הנה תקציר העלילה: הדוכס אדווין מתאהב בסילביה ורסקו, כוכבת הקברט של בודפשט, אולם משפחתו של אדווין מתנגדת לאהבה הזו, וממילא גם לחתונה. סילביה, מיותר לומר, היא בת למעמד נמוך הרבה יותר מזה של הדוכס, ונישואי תערובת שכאלה לא יעלו על הדעת. בלי יותר מדי ספוילרים, נאמר רק שבסוף גם לפלונטר הזה יש פתרון, והוא משעשע. אז בדצמבר סילביה מגיעה לארץ, ותהיה זו החמצה איומה לא לצאת איתה לדייט.
