איך אומרים שואה בסינית?

האתגר הוא כמובן גדול במיוחד לאור פערי המרחק, התרבות והזמן. בעוד באירופה התרחשה השואה, תושבי סין, אלפי קילומטרים משם, סבלו מגזענות ואכזריות חמורה מצד הכובשים היפנים, ומעבר לכך, ההיסטוריה המקומית זרועת תקריות אלימות אחרות. כמו כן, המספר הכל כך ידוע לכל ישראלי, 6 מיליון, מקבל משמעות שונה לחלוטין במדינה בה חיים 1.4 מיליארד בני אדם. אז איך בכל זאת אפשר לקדם מודעות לנושא בסין?

העבודה משחררת - בכניסה לתערוכה(צילום: אלון גרטי)

ובכן, אחד הפרויקטים בו זכיתי להשתתף במסגרת עבודתי מנסה לעשות זאת בדרך יצירתית. בכל יום, אלפי אנשי עסקים מעונבים פוסעים במהירות עניינית דרך ה"סנטרל אואזיס", מעבר עילי להולכי רגל בלב-לבה המסחרי של הונג קונג. החל משבוע שעבר, בעודם ממהרים מפגישה לעסקה או לעניינים אחרים, הם נתקלים במראה לא צפוי: שלט תלוי גדול ועליו הכיתוב המפורסם מאושוויץ "ארבייט מאכט פריי" (העבודה משחררת), ותחתיו תמונות פרצופיהם התמימים של אנה פרנק וילדים אחרים שנספו בשואה תחת הכיתוב "Missing" באותיות אדומות ובולטות.

אלו מעוברי האורח המקומיים שהמראות הלא שגרתיים ימשכו את תשומת לבם מספיק כדי לעודדם לעצור, יגלו תערוכה ראשונה מסוגה בעיר הבריטית לשעבר ובסין כולה: אוסף הציורים המפורסם של ילדים יהודים שנספו במחנה הריכוז טרזינשטט, מוצג לצד ציורים ופסלים שיצרו תלמידים מקומיים לאחר שעברו תוכנית לימודים על השואה.

הילדים הנעדרים(צילום: אלון גרטי)

מצד אחד, הציורים של ילדי טרזינשטט מציגים את המציאות הבלתי אנושית של החיים במחנה, ולצידם, בעבודות מרשימות ברגישותן, ילדי הונג קונג מצליחים לגשר על המרחק והזמן להתחבר לילדים שנרצחו רק כי היו יהודים. כך, דרך תמימותם של ילדים באשר הם, מצליחה התערוכה להפוך את שואת יהודי אירופה הרחוקה כל כך מרחובותיה ההומים של הונג קונג, לאירוע אנושי ונוגע ללב לכל אדם באשר הוא.

"אנחנו צריכים ללמוד על השואה כי היא יכולה ללמד אותנו על הסכנות שיש בסטריאוטיפים וגזענות בחברה", אמרה בביישנות הת'ר צ'וי, תלמידה בחטיבת הביניים המקומית "שא-טין" שיצירה שלה מופיעה בתערוכה, בטקס הפתיחה החגיגי בשבוע שעבר. היא הסבירה שלאחר שסיימו ללמוד על השואה, ביקשה המורה שלהם שיצרו עבודות לזכר קורבנות השואה, והן שמוצגות בתערוכה.

הת'ר צ'וי המציגה בתערוכה מסבירה על עבודתה(צילום: אלון גרטי)

שרה דוידסון, תלמידה בבית הספר היהודי היחיד בעיר שמציגה גם היא בתערוכה, סיפרה: "היינו צריכים לבחור מקום בשואה, שמשמעותי בשבילנו. אני בחרתי לצייר את השער לאושוויץ והמילים "העבודה משחררת". כשראיתי את המילים חשבתי על המבט בעיניהם של האנשים שנכנסו לאושוויץ". בטקס הפתיחה השתתפו גם ראש התוכנית החינוכית של האו"ם בנושא השואה, קימברלי מן, ודיפלומטים בהם הקונסול כללי של ישראל בהונג קונג, שגיא קרני.

בדומה לדברי התלמידות, העבודות מציגות רגישות ובגרות מפתיעה בהתחשב בכך שרוב התלמידים המציגים אינם יהודים ועודם בחטיבת הביניים. בין העבודות הרבות צד את העין, למשל, פסל אדם, שחציו לבוש כחייל אס אס וחציו לבוש כאסיר יהודי מוכה. ציור אחר, עבודה של תלמידה בשם אֶליסה קים מציג כמה דמויות ילדים מורעבים, ולצידם הכיתוב "השואה אינה טרגדיה של העם היהודי בלבד, אלא כישלון של האנושות כולה", ציטוט של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב.

קימברלי מן, מנהלת תכנית החינוך של האו"ם וסילבן ג'ילבר, ניצול שואה(צילום: אלון גרטי)

את התערוכה, שנקראת "אואזיס של תקווה והישרדות", יזם והוציא לפועל, כאמור, המרכז לקידום מודעות לשואה וסובלנות בהונג קונג, ארגון קטן אך נמרץ בו זכיתי לעבוד כמתמחה בקיץ האחרון. לפני כשנתיים הקימו חברי הקהילה היהודית ההונג-קונגית הקטנה (לפי ויקיפדיה כ-5,000 בני אדם מתוך כ-7 מיליון תושבי העיר) בשיתוף פעולה עם מחנכים מקומיים. מטרתו של המרכז, היא "לקדם, ברחבי אסיה, חינוך על השואה ומודעות לה". במסגרת המאמצים, הארגון מפעיל מרכז מידע, מקיים טקסים ציבוריים לזכר השואה וקורבנותיה, ואף שלח נציגים לכ-25 בתי ספר מקומיים כדי לדבר עם התלמידים על הנושא, להציג סרטים וכדומה. 

התערוכה החדשה היא פריצת דרך במאמצים של הארגון לגשר על אותם פערים. לדברי מנהלת הארגון, ניקול איזק, בשיחה עם ynet, "הרעיון היה לקבל מרחב מאוד בולט ונגיש כדי לגעת בכמה שיותר אנשים מחתך כמה שיותר רחב של האוכלוסייה בהונג קונג". איזק הסבירה שבנוסף למשמעות של החיבור בין ילדים, "אנחנו משתמשים במקרה טווח ננקינג (רצח של כ-300,000 סינים ואונס של נשים רבות בידי חיילים יפנים בפרק זמן של שבועיים, בעת כיבוש העיר ננקינג במזרח סין ב-1937 – ח.א.) וכן בדוגמאות של חסידי אומות אולם יפנים וסינים שסייעו ליהודים לברוח מגרמניה כדי לעזור לציבור בהונג קונג להתחבר לנושא".

לדברי איזק, התוצאות מרשימות עד כה. בנוסף לעלייה חדה בכמות המתעניינים והפונים לארגון, המון אנשים מתרשמים מכך שבמעבר הולכי רגל הומה כל כך, רבים העוברים ושבים שעוצרים כדי לקרוא ולהתעניין בנושא שרחוק מהם כל כך. ז'וז'ווין, סינית שעובדת בהונג קונג וביקרה בתערוכה, הסכימה עם הדברים, ואמרה כי "אני אמנם למדתי על אירועי השואה כסטודנטית, אבל אני חושבת שלראות את השואה דרך העיניים של ילדים שהיו ובה וכאלה שלומדים עליה עכשיו מכריחה אותך להתחבר לאירועים, ולהבין שהם רלוונטים לכולנו.