סטנדאפיסטים ב-TV: מה זה השטויות האלה?
גל חדש של סדרות שיצרו סטנדאפיסטים שוטף את הטלוויזיה הישראלית: שלום אסייג, ישראל קטורזה ומיקי גבע הצטרפו לבדרנים כמו אדיר מילר ועדי אשכנזי, והרשימה עוד ארוכה. חלקם מרוצים מהתופעה, וחלקם מבהירים: "לא הכל באותה הרמה". המצחיקים מדברים
בשנים האחרונות הפך המסך הקטן בישראל לבית החדש של האנשים המצחיקים, לפחות בכל הקשור לסדרות. זה התחיל בגל ראשון עם אמא'לה שבה כיכבה אורנה בנאי, "מה זה השטויות האלה" של עדי אשכנזי, "החברים של נאור", של נאור ציון ו"רמזור" המצליחה של אדיר מילר, ונמשך בגל הסדרות הנוכחי: "שנות ה-80" של שלום אסייג, "מלבי אקספרס" של מיקי גבע, "חברות" של ליטל שוורץ והחברה החדשה בסביבה - "ישראל" של ישראל קטורזה, שמנסה סיבוב נוסף אחרי "משפחת קמיצ'לי", שכשלה כישלון חרוץ בעבר הרחוק.
האם הבמה לא גדולה מספיק בשבילם? הסטנדאפיסטים מנסים להסביר איך הפכה הטלוויזיה למקלט של אנשי הבדיחות.
אורנה בנאי היתה כאמור החלוצה עם דרמה הקומית "אמא'לה". "בהתחלה", היא מספרת ל-ynet, "צילמנו פיילוט לסיטקום (קומדיית מצבים, ר.ב) בכלל. אבל תמר מרום שכתבה את הסדרה, רם נהרי שהשתתף בכתיבה ואני הרגשנו שזה מאולץ – כל משפט שני היה פאנץ' ופואנטה, וזה היה קצת מאולץ, אז החלטנו לכתוב דרמה קומית. כמו החיים האמיתיים, יש בהם רגעים מצחיקים ויש כאלה פחות".
התפקיד נכתב במיוחד עבורך. למה לא את כתבת את הסדרה?
"אני מרגישה שלא הייתי מספיק טובה לזה וככל שאני במקצוע הזה – אני מבינה שאסור להתפשר. קח את לימור לדוגמה, אני יצרתי אותה על הבמות, אבל ב'רק בישראל' מי שכתב לדמות היו תמר מרום ואורי גרוס - הם העלו אותה מליגה לאומית לליגת העל, ובגלל זה העדפתי שתמר תכתוב את 'אימאל'ה'".
"רמזור" של אדיר מילר עלתה לשידור שלוש שנים לאחר מכן. "אחרי הפינה בתוכנית של יאיר לפיד, שם הצלחתי להביא את התובנות שלי על זוגיות וחיי היומיום, התגלגלתי לתוכניות כמו 'ערב אדיר' ו'היכל התרבות' שהצליחו, אבל הרגשתי שההומור שנאלצתי לעשות - שכלל פיאות וחיקויים - פחות מדבר אלי", נזכר מילר, "רציתי ליצור סדרה שניתן יהיה לצפות בה שוב ושוב, וכשמגיעים אלי אנשים ואומרים לי: 'אני רואה לפחות 20 פעמים כל פרק', אני מודה לאלוהים שהגשים לי את השאיפה הזו".
אמיר בן סירה, שכתב יחד עם עם עדי אשכנזי את "מה זה השטויות האלה", אומר שכתיבת התסריט לסדרה קשה ומורכבת יותר מכתיבת מופע סטנדאפ. "כשאתה כותב בדיחה למופע, היא צריכה להיות שלוש או ארבע שורות שנגמרות בפאנץ', אתה משוחרר מהרבה דברים. בסדרה אתה לא יכול לספר בדיחות במשך 25 דקות, זה לא מעניין אף אחד. אתה צריך למצוא סיפור שיקשר בין כל הבדיחות, ואני יכול להגיד לך שכשהגענו לשלב של כתיבת הפאנצ'ים לסדרה, הכי נהנינו מזה. גם עדי וגם אני".
נאור ציון, שכתב וביים את "החברים של נאור" ששודרה בערוץ 10, מסביר את סוד ההצלחה של הסטנדאפיסטים על המסך: "אנחנו אנשים שמחזיקים 500-400 איש במופע של בן אדם אחד, אנחנו רואים את התגובות של הקהל, מה עובד יותר, מה עובד פחות, וככה אנחנו יכולים להתחבר אליו יותר מכל אחד אחר".
"לקחתי את החיים שלי וירקתי אותם", מספרת ליטל שוורץ על יצירת הסדרה "חברות", "יחד עם שי בן עטר וליאת שביט המדהימים, לקחנו את יסודות הסטנדאפ והתובנות שכולם מכירים והפכנו אותם לסדרה. זה היה נורא קשה, עם זאת - נורא כיף".
מני אסייג, אחיו של שלום אסייג והכותב של "שנות ה-80" שמשודרת בימים אלה בזכיינית ערוץ 2 רשת, מסביר את המעבר של אחיו ושל ישראל קטורזה לסדרות: "אלה נושאים שהם שנים דיברו עליהם, שנים הצחיקו איתם, שנים סיקרנו את הקהל, וקיבלו חשק להמחיז את זה כנראה. בכל סטנדאפיסט מסתתר איזשהו שחקן, על הדרך הם רוצים להראות עוד צדדים בכישרון שלהם".
"יש ליגה ויש ליגה"
אז למה בעצם ז'אנר סדרות הסטנדאפיסטים הגיע אלינו מאוחר כל כך? הרי ג'רי סיינפלד עשה זאת בהצלחה כבר בסוף שנות ה-80. "הכל מגיע אלינו באיחור", מסביר בן סירה, "ארצות הברית עושה טלוויזיה הרבה יותר שנים מאיתנו, כך שההתפתחות שלנו הרבה יותר איטית, חוץ מהריאליטי - ששם כמובן אנחנו מיישרים קו".
"ראיתי שאחרים עושים סדרות מצליחות", מספרת בכנות ליטל שוורץ, "וזה נתן לי דרייב לכתוב ולעשות את זה. האמת היא שגם בכל כך הרבה אודישנים אומרים לך לא, אז נמאס לחכות לתפקיד. רציתי תפקיד שייתפר למידותיי, לא רציתי לחכות יותר, וזה הקפיץ אותי למעלה".
לנאור ציון יש הסבר אחר לחלוטין, ועל הדרך הוא גם משחרר עקיצה קטנה לקולגות שלו: "באופן כללי בתור קהל אתה מחפש את מה שאין לך – עכשיו כתוצאה מריבוי הריאליטי והשעשועונים, זה קורץ לו. יש תחושה של מחסור בתחום הזה וזו בעצם הטלוויזיה הישנה והטובה, זה הג'ינס והטישרט של הטלוויזיה, התוכן האמיתי ומה שקורה בחיים. אבל יש הבדל בין מי שעושה כי זה בוער לו מהבטן, לבין מי שעושה כי אחרים עשו או כי צריך לעשות, לפי זה נמדדת ההצלחה. קח לדוגמה את עדי אשכנזי ו'בלתי הפיך', רואים שהיא עשתה את זה מתוך הנשמה ומתוך הרצון העמוק לדבר על הורות חדשה, זה צורך חזק בעולם עכשיו כי יש הורות חדשה כזאת".
האמירה הזו מסמנת מתיחות קלה מתחת לפני השטח. "יש ליגה ויש ליגה. אי אפשר להשוות בין כל הסדרות כאילו היו באותה הרמה, תראה בעצמך מי מצליח ברייטינג ומי לא, מי זוכה בפרסים ומי לא", אומר אחד הסטנדאפיסטים. בדרן נוסף שסירב להתראיין, אף ביקש לדעת אלו שמות ייכללו בכתבה - כתנאי להשתתפותו.
אורנה בנאי לא מתביישת לומר בגלוי את עמדתה בעניין: "אני לא חושבת שמדובר בחוסר פרגון, אבל אני כן מסכימה עם זה שיש ליגות. יש סטנדאפיסטים שנחשבים לליגה גבוהה יותר ויש כאלה לליגה נמוכה יותר, אם היית מבקש ממני להצטלם ולעשות קטעי סטנדאפ – הייתי שואלת מי משתתף שם ומי יגיע, וייתכן כי אם היו אנשים שהם לא הסגנון שלי – לא הייתי באה. אני רוצה להשתייך למועדון מסוים של הומור".
"המבקרים לא אוהבים כל דבר טוב"
הרייטינג של הסדרות החדשות גבוה, אך הביקורות לא היללו את ההומור. אדיר מילר, שדווקא כן נהנה משבחי המבקרים, מודע לכך שההומור חייב להשתנות עם הזמן. "אתה תופס אותי בעריכות של העונה הרביעית של 'רמזור', ואמרתי לעורך שנפלא לראות איך הדמויות מתפתחות. עם ההצלחה באה גם אחריות, ברור לי שאני לא יכול להרשות לעצמי בעונה הרביעית את מה שעשיתי בעונה הראשונה. הדברים צריכים להיות הרבה יותר מדויקים".
מני אסייג מרוצה ממה שהוא רואה על המסך, ויש לו גם מה לומר למבקרים: "בניגוד אליהם - שלא אוהבים כל דבר שהוא טוב - אהבתי את קטורזה. הוא מדבר על זוגיות וקורע את הקהל, והוא גם אומר 'בואו תראו איך זה נראה זה באמת'. מה רע בלהראות אותנטיות? להראות מאיפה המופעים שלך הגיעו כל השנים - מהבית".
למרות התחרותיות והביקורות כל המרואיינים חושבים שההתרבות של סדרות מהז'אנר היא תופעה חיובית. "זה מבורך בעיני", מסכם בן סירה.
