בעין נשית: תערוכת "על כנפי השאקטי"

לפני 10 שנים, נחתתי בדלהי עם עוד שבע נשים תרמילאיות, במטרה לטייל באופן עצמאי. קבלת הפנים הייתה חמה ולחה (עונת המונסון), אך גם ריחנית, צבעונית ורועשת. בקיצור, כל מה שהזהירו אותי מפניו. הדחף הראשוני היה לחזור למטוס ולברוח, אלא שאז נזכרתי במשפחתי, שהעריצה אותי על אומץ הלב והבנתי - אין סיכוי שאני נוטשת.

כך החלו 3 שבועות שבהם חשתי כמו בסרט הודי. הודו היכתה בי בכל החושים ושאבה אותי אליה. התרגשתי מהריחות, מהמראות, מהצבעוניות העזה ומההקפדה על הלבוש והניקיון - גם של האנשים ש"גרו" על מדרכות. התפעלתי משפת הגוף הגאה, אפילו של מקבצות הנדבות. אולי בגלל זה הצילום האהוב עלי ביותר מכל צילומיי מהודו הוא צילום האישה בשוק.

(צילום: אורלי דרובל)

מסמטה אפלה ומלוכלכת פסעה לה האשה בכחול. קרני השמש האירו אותה מאחור כמו זרקור על במה ולי היא נראתה באותו הרגע כמו נסיכה מהאגדות.שפת הגוף האצילית שלה שהקרינה הוד והדר היתה כה מנוגדת לסביבתה והמחישה לי שוב את הקוטביות הרבה בהודו ובנשותיה בפרט .

אלו היו שלושה שבועות של שיכרון חושים טוטאלי, הצפה ויזואלית ורגשית, שהשאירה את הגוף עירני וצמא לעוד (אורלי דרובל).

מתוך התערוכה(צילום: חנוך (נוקי) שגב)

חוויה מפעימה

לא חלמתי אי-פעם שאגיע להודו והנה זה קרה, בנובמבר 2012 - יצאתי לטיול מאורגן עם חברות. את הודו אהבתי תוך יומיים. לא הפריעו לי הריח, ההמולה, האנשים הבלתי נגמרים, הנשים, הילדים, הגברים, בעלי החיים, הפרות.

הגנגס היה חוויה מדהימה שלא תשווה לשום חוויה אחרת. כולם מתרחצים בנהר: נשים, גברים, ילדים, תינוקות, בעלי חיים, כשמסביבם מכבסה של כובסים בידיים, וטקסים של שריפת גופות, וכולם מאושרים. מתפללים ומפזרים מאות פרחי טגטס צהובים עם מנחות לאלים. הנהר שוקק חיים, ואני כטיילת בתוך כל התמהיל ההזוי הזה, מתחברת לילדות ולנשים.

(צילום: רחל זיו )

הודו נחלקת לקאסטות, המכבידות מאוד על התקדמות אישית, ובעיקר של נשים. בצד כל אלה התוודעתי גם לשינויים הנרקמים במעמד האישה. שמעתי על התעוררות בכפרים, על רקע אירועים אכזריים ובלתי אנושיים, של נשים המבקשות להחזיר לעצמן את מעמדן ואת כבודן. חזרתי שיכורה ונפעמת מהחוויה.

כאמנית וכאוצרת תערוכות בעלות אופי חברתי וערכי, החלטתי להפיק תערוכה שתבטא את החוויות והמחשבות שעוררה בי הודו. נחשפתי לתרבות אדירה, עשירה ומעניינת, ובעיקר ל"שאקטי", שהיא האנרגיה הנשית בתרבות ההינדית. צירפתי אלי את חברתי אורלי דרובל, שגם היא חזרה מהודו עמוסת חוויות, רשמים וגעגועים.

כך התחילה "על כנפי השאקטי" לקרום עור וגידים. שלחנו קול קורא לאמנים, וההיענות הייתה סוחפת: בתערוכה משתתפים כ-50 אמנים, ציירים, צלמים ופסלים. חברנו גם לשגרירות הודו בישראל ולעמותת הכוריאוגרפים, שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובתערוכה אף מציג שגריר הודו בקירגיסטן.

מתוך התערוכה(צילום: נינו מגרלי)

• תערוכת "על כנפי השאקטי" תתקיים בין התאריכים 14-16/11 בנמל יפו. זוהי תערוכת אמנות ישראלית-הודית שכל כולה מוקדשת להעצמה נשית ולהזדהות עם הנשים בהודו ובכלל. את האירוע יזמה רחל זיו, אמנית ואוצרת תערוכות. אליה הצטרפה אורלי דרובל, צלמת ואוצרת, אחרי שגילו שיש ביניהן מכנה משותף מאוד מובהק בקשר להודו, כפי שהן מספרות בעצמן. כל התמונות מוצעות למכירה, כש-20% מההכנסות יועברו כתרומה לארגון למען זכויות נשים בהודו. התערוכה תמשיך ותוצג גם באוניברסיטה במומבאי ובמקומות נוספים בהודו, החל בחודש ינואר 2014