אתה נורמלי?! הסטרייט-מנים של הקומדיות

השבוע במסגרת אירועי "מועדון הסרט המופרע" יוצג בסינמטקים סרט הפולחן "הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר". הסרט מספר על קורותיהם של שני דראג-קווינס וטרנסקסואלית שחוצים את אוסטרליה באוטובוס הקרוי פרסיליה. השחקנים בסרט שיחקו עד אותו יום תפקידים גבריים קשוחים ומצאו את עצמם בסרט שונה מכל מה שעשו או יעשו בהמשך חייהם. ההרצאה לפני הסרט תוקדש לתופעת הקומיקאים בבגדי נשים, מ"חמים וטעים" ו"טוטסי" ועד "מישהו מטפל בך" ובאגס באני.

אחד הדברים הנפלאים בסרט הזה הוא שהגיבורים שלו, למרות שהם בעלי החזות יוצאת הדופן, הם אלה שהקהל מזדהה אתם. זו הזדמנות נפלאה לדבר על תופעת ה"סטרייט-מן" שבקומדיות. בסצנה הזו, שלושת הגברים המחופשים הם ה"סטרייט-מן" של הסצנה. אני יודע שהמילה סטרייט לא בדיוק מתיישבת עם הדמויות, אבל אלו האנשים שדרכם אנחנו הצופים מבינים עד כמה מגוחך העולם שמסביב.

להיות סטרייט-מן זו משימה לא פשוטה. פעמים רבות זהו תפקיד כפוי טובה. ככל שתעשה אותו טוב יותר, מישהו אחר יזכה ליותר מחיאות כפיים. דוגמאות? בבקשה.

אבוט וקוסטלו

אבוט וקוסטלו נחשבים לאחד הצמדים המצליחים בהסטוריה של ארצות הברית. אבוט הוא הגבוה, וקוסטלו הוא הגוץ. כשנשאלת השאלה מי מהם מצחיק יותר - התשובה ברורה: קוסטלו. הוא צעקני ומופרע, ולכן נראה שהקומדיה נשענת עליו. מפתיע לגלות שברווחים מהופעותיהם הם התחלקו ביחס של 60:40, ואת הסכום הגדול יותר קיבל דווקא אבוט - האיש שנחשב לפחות מצחיק. המחשבה מאחורי ההסכם הייתה שקומיקאים יש הרבה, אבל סטרייט-מן טוב קשה למצוא.

אבוט נחשב אולי לסטרייט מן הגדול של תקופתו. המערכון "מי בראשון", בו הסטרייט-מן פשוט לא תופס מה לא בסדר במה שהוא אומר, נחשב עד היום לאחד המערכונים הגדולים בהיסטוריה של הקומדיה.

סיינפלד

אבוט וקוסטלו השפיעו ישירות על אחד הסטרייט-מנים הגדולים של ימינו - ג'רי סיינפלד. סיינפלד תמיד הגדיר את עצמו כאבוט מודרני, ואת הקוסטלואים שלו הוא מצא בדמויות שהקיפו אותו בסדרה "סיינפלד". דמותו של ג'ורג' קונסטנסה התבססה על דמותו של וודי אלן: טיפוס נוירוטי וחסר ביטחון עצמי. בהתחלה רצו לתת לו שם יהודי, אבל כיוון שלגיבור הסדרה קוראים סיינפלד, החליטו להעניק לו מוצא איטלקי.

לא פעם ההומור נבע מהתגובות של סיינפלד, הסטרייט-מן, לג'ורג' - ובעיקר לשכן מהדירה ממול, קוזמו קריימר. מייקל ריצ'רדס שגילם את קריימר יכל להתנהג כמטורף, וזה עבד כל עוד סיינפלד נעץ בו מבטים משתאים ושאל את השאלות שבעצם אנחנו כקהל היינו רוצים לשאול. במקרה הזה, הסטרייט-מן הוא כוכב הסדרה, וה"מטורפים" הם שחקני המשנה.

הסדרה סיינפלד הסתיימה ב-1998, ובשנת 2000 כיכב ריצ'רדס בסדרה חדשה משלו, "המופע של מייקל ריצ'רדס". הוא גילם בלש בשם ויק נרדוזה (על שם אמו של ריצ'רדס). הסדרה כשלה ואחת התאוריות לגבי הסיבות לכך היתה שבעוד הוא מפגין על המסך את אותן התנהגויות מטורפות מימי "סיינפלד" - לא היה בסדרה "סטרייט מן" ראוי שיזרוק לו את הכדור חזרה.

מרגרט דומונט

האחים מרקס, קשה להאמין, היו באמת אחים. האח הארפו בחר להופיע כאילם וחבש פיאה מתולתלת, גראוצ'ו לעומתו לא הפסיק לזרוק משפטי מחץ וצייר לעצמו שפם וגבות, ואילו צ'יקו דיבר במבטא איטלקי מזויף והרבה במשחקי מילים.

כדי לאזן את הטירוף הם תמיד נהגו להקיף את עצמם בסטרייט-מנים, שחקנים עם מראה רציני במיוחד, לרוב עטורי זקנים. בלטה במיוחד מי שזכתה לתואר "האחות מרקס": מרגרט דומונט היתה שחקנית בעלת מראה מכובד ואצילי, שהפכה לשק החבטות הקומי של גראוצ'ו מרקס. בזכות התגובות ה"אמיתיות" שלה, גראוצ'ו יכול היה להתפרע באמת.

היא מופיעה לצד האחים מרקס בסרטים רבים כשהיא לא מנסה להצחיק אפילו פעם אחת. כשהיא אמרה לגראוצ'ו באחד הסרטים ש"אחרי שנתחתן ודאי תפגוש נערה צעירה ותשכח ממני", גראוצ'ו ענה: "אל תדברי שטויות, אני אכתוב לך פעמיים בשבוע". שנים אחר כך שאלו את גראוצ'ו איך זה שהיא מילאה את התפקיד כל כך טוב. תשובתו היתה: "אין לה חוש הומור, היא לא מבינה את הבדיחות".

הגששים

מקורה של שיטת הסטרייט-מן במופעים זוגיים - אבל היא פועלת גם בשלשות. במערכונים הקלאסיים של שלישיית הגשש החיוור, בכל פעם היה נבחר סטרייט-מן אחר, על פי הרכב הדמויות במערכון. כיוון שמדובר היה בשלישייה, אפשר היה לייצר מערכונים מתוחכמים יותר בשיטה זו. למשל, הקטע "הכה את המומחה" (הצ'ופצ'יק של הקומקום) מתחיל כשגברי בנאי משחק מגיש רדיו סטרייט-מני ומעלה על הקו את פולי כמאזין. פולי נראה כטיפוס המופרע במערכון, אבל אז נכנס לתמונה שייקה לוי בתור המומחה לעברית - מר אברהם קמץ-פתח - ומאותו רגע, פולי הופך להיות הסטרייט-מן שמגיב להערותיו של שייקה.

סשה ברון כהן

הקומיקאי הבריטי סשה ברון כהן, לקח את האומנות הזו מן שלב אחד קדימה. את הקריירה שלו הוא התחיל כמנחה תכניות נוער. המפגש היומיומי שלו עם בני נוער, תחביביהם ובעיקר תחומי הידע המועטים והשיטחיות שלהם העלה בו את הרעיון ליצור דמות שתהיה פרודיה על הנוער הבריטי. כך יצר את "עלי ג'י", דמות שהחלה את דרכה בפינה בשם "קול הנוער" ובהמשך בסדרה משלה. מדובר בטיפוס יהיר שרצה להיות ראפר שחור, והאמין שסמים, אלימות וראפ הם הדברים הכי מגניבים בעולם, כי ככה חברים שלו אמרו לו. בסדרה היה מארח אנשים בעלי שם בתחומם, בדרך כלל מתחום החינוך, המימשל וכו'. מכיוון שמדובר בסוג של מתיחה, עלי ג'י, (ובהמשך בוראט וברונו), הפך את האנשים שלצידו לסטרייט מנים של התכנית. כאן למשל, מגיע שוטר לספר על כלי נשק מסוכנים, בזמן שעלי ג'י רק רוצה לדעת כמה יעלה לו לקנות אותם. כמו בסרטי מתיחות, אנחנו מזדהים עם המבוכה והתגובות שלהם.

לאן שלא תסתכלו, תמצאו את הסטרייט-מן התורן. קרמיט היה שם בשביל פוזי, דין מרטין היה שם בשביל ג'רי לואיס, וארז טל - בשביל אורנה בנאי. בלי אייל קיציס, חברי הפאנל של

"ארץ נהדרת" היו נשארים חבורת אנשים עם פאות שצורחים אחד על השני. הם צריכים את מי שידע להגיד להם בטון הנכון: "כבוד השר, נסתפק בדברים האלה".

עולם הבידור מלא בסטרייט-מנים שעוזרים לנו להבין עד כמה מוזר מי שעומד לידם. במקרה של פריסילה, דרך עיניו של גבר המחופש לאשה, נראה עד כמה מי שלא מחופש הוא ההומופוב, הגזען והמוזר. זו היתה הצדעתנו ל"נורמלים" של הקולנוע, שלא תמיד נשמע קולם, אבל בזכותם אנחנו מצליחים להבין מה באמת מצחיק פה.