האלבום הצליח, הסולן מת (או להיפך)
פתאום כשג'ון לנון נרצח, ידעו המבקרים ורוכשי האלבומים להעריך את "Fantasy" שלו. גם האלבום האחרון של ריי צ'ארלס זכה לתהילת עולם רק אחרי שהלך לעולמו. במלאת 20 שנה להקלטת אלבום האנפלאגד של נירוונה, קבלו עוד כמה אלבומים שכבשו את המצעדים רק כי מישהו החליט למות
הרבה בטרם הפך לערב הנצחה לזכרו ולפועלו של קורט קוביין, מופע האנפלאגד של נירוונה היה עוד ערב בסדרת ערבים שאירחה את גדולי המוזיקאים של אותם שנים. קדמו לו הופעות דומות של פול מקרטני, מריה קארי, הראפר אל אל קול ג'יי (!) ואפילו פרל ג'אם. הרי בסופו של דבר ב-1993 כבר ברור היה שמדובר בפורמט מצליח, שניצניו נראו שבע שנים קודם לכן בהופעה אקוסטית שהעניקו לערוץ חברי ג'טרו טול, ומאוחר יותר היה גם ביצוע ערום של של ג'ון בון ג'ובי וריצ'י סמבורה ללהיטים "Livin' On A Prayer" ו-"Wanted Dead Or Alive".
אז מה עשה את אותו המופע של נירוונה לאחד שמזוהה עם פורמט האנפלאגד יותר מכל הופעה אחרת שקדמה לו? לא ייתכן שביצוע נחמד לשיר של דיוויד בואי, שני קאברים להרכב האלטרנטיבי Meat puppets, גרסאות רגועות לשירים מכסחים וסיום בדמות שיר-עם מוכר - יצרו מפלצת מצעדים שמכרה למעלה מ-300 אלף עותקים בימים הראשונים, נכנסה לכל מצעד אלבומים של מגזין הרולינג סטון מאז, וחשוב מכל - העניקה לנירוונה את מכירות השבוע הראשון הגבוהות ביותר בתולדותיה.
בכל זאת, הלהקה נמניתה כבר עם עמודי התווך של המוזיקה האמריקאית בניינטיז, היו לה שלושה אלבומים מצוינים - ומרבית להיטיה הגדולים אפילו לא מופיעים באלבום האנפלאגד. אז על מה ולמה המכירות הרקיעו שחקים, תחנות הרדיו השמיעו בלי סוף ומבקרי המוזיקה בעולם השתפכו על אלבום הופעה - מוצלח, נכון, אבל די סטנדרטי ולעתים אף מעייף? ובכן, התשובה היא כמובן: המוות.
ג'ון לנון - "Double Fantsay"
אולי לא במקרה בחר רוברט כריסטגו, מבקר המוזיקה הותיק, להקביל בין איכות שירתו של סולן נירוונה קורט קוביין לזו של ג'ון לנון באלבום "פלסטיק אונו בנד". כי ממש כמו חבר הביטלס, גם קוביין נחשב למשורר רוק עוד בימי חייו, מהסוג שהטייטל "אגדה" היה דבק בו גם לו היה מזדקן ומתרכך ממש כמו חבריו למהפכה. אם יש משהו שהמקרים של לנון וקוביין ממחישים, הוא שהקו שמפריד בין תקליט מוצלח לאלבום חובה לפעמים עובר במקום בו נשמעת יריית אקדח.
לנון הוא דוגמה מובהקת לכך, שכן אירוע רציחתו התרחש כמעט במקביל לשחרור מה שהיה לאלבומו האחרון "Double Fantasy". הפנטזיה הכפולה של לנון יצאה רשמית ב-17 בנובמבר 1981 וזכתה לקבלת פנים די צוננת, הן מצד הקהל והן מצד המבקרים, שבשלב הזה כבר מאסו בחיבור בין לנון לבין אישתו יוקו אונו. הגדיל לעשות קיט ראצ'ליס מהבוסטון פיניקס, שהודה שההנחה של הזוג לנון כי הקהל מתעניין בהם ובמעלליהם מציקה לו, בטח כשהיא מתפרשת על פני אלבום שכולו הילולה עצמית של נישואיהן.
גם מכירות האלבום לא היו מרשימות: בשבועות הראשונים שלאחר צאתו הגיע "Fantasy" למקום ה-14 במצעדי המכירות באנגליה (נתון לא מרשים במיוחד, כשחושבים על כך שמדובר באחד האמנים המוכרים והמבוססים ביותר בממלכה הבריטית), בארה"ב הגיע האלבום בקצב איטי למקום ה-11.
השינוי התרחש, כמובן, לאחר ליל ה-8 בדצמבר, עת החליט מארק צ'פמן להתנקש בחייו של המוזיקאי. לצד ההלם, הדמעות, כותרות העיתונים והבעות הכאב הספונטניות של מעריציו בניו יורק, נרשמה גם קפיצה אדירה במכירות אלבומו האחרון של לנון, עם זינוק אדיר למקום הראשון במצעד מכירות האלבומים האמריקני, שם הוא נשאר במשך כמעט חודשיים, כמו גם עלייה למקום השני במקבילה הבריטית, שם שהה שבעה שבועות בטרם התמקם במקום הראשון למשך שבועיים.
גם הסינגל "Woman", שנבחר על ידי לנון, יצא כסינגל ראשון לאחר מות יוצרו ונחת מיד במקום הראשון בשני המצעדים. אפילו הביקורות על האלבום, שכאמור לא ממש פירגנו לאסופת השירים (שדווקא כללה רצועות משובחות כמו "Watching The Wheels" ו-"Beautiful Boy") ואף הגדירו אותה כפשטנית מבחינה מוזיקלית ולירית - נגנזו מהעיתונים והמגזינים, כולל מהרולינג סטון ומהניו יורק טיימס. ואם כל זה לא מספיק, בטקס הגראמי ה-24 שהתקיים כחודשיים לאחר הרצח, זכו לנון, אונו והמפיק ג'ק דאגלס בתואר "אלבום השנה של 1981". לא רע, עבור אלבום שזכה לכינוי "מיזוגני" ועצבן כל כך הרבה אנשים עם צאתו.
ג'ף באקלי - "Grace"
הקוראת נינט טייב ראי הוזהרת: החלק הבא הולך לבאס אותך מספיק כדי להסתגר בבית ולהאזין רק לתקליטים של ג'ף באקלי. כלומר, לתקליט. שכן, בחייו הקצרים הספיק המוזיקאי מקליפורניה להקליט אלבום אחד בלבד, בטרם מת בתאונת טביעה מיותרת. אלא שבמקרה של באקלי, אלבומו הראשון והיחיד "Grace", זכה לשלוש שנים שלמות של התעלמות וביקורות פושרות, לפני שהפך לאלבום חובה בכל ספריית דיסקים של חובב מוזיקה אלטרנטיבית. וזה קרה כמובן, רק אחרי שבאקלי בלע מים.
כשיצא "Grace" הוא הגיע למקום ה-149 במצעד האלבומים האמריקני, ובמשך תקופה ארוכה לא זכה להתייחסות ראויה. ב-1998, כשנה לאחר מותו של באקלי, הציבו אותו המגזין Q וקוראיו במקום ה-75 במצעד האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים, ובמהלך השנים שעברו הוא הגיח בכל רשימת אלבומים שמכבדת את עצמה, כולל הרולינג סטון שבחר בו ב-2003 למקום ה-303 במצעד "500 האלבומים של כל הזמנים". באותה שנה נבחרה גם גרסת הכיסוי של באקלי לשיר "הללויה" של לאונרד כהן, למקום ה-259 במצעד "500 השירים הטובים ביותר אי פעם" של הרולינג סטון, וערוץ המוזיקה VH1 מיקם אותו במקום ה-73 במצעד האלבומים הגדולים ביותר שערך.
יותר מכולם הגדיל להפריז בקומפלימנטים המגזין "Mojo", שב-2006 בחר בו כ"אלבום הרוק הקלאסי החדש הטוב ביותר שנוצר". וזו כבר ללא ספק אם כל ההפרזות. שכן, עם כל הכבוד לבאקלי ולתרומתו המבורכת לעולם הרוק, בכל זאת מדובר באלבום נטול שיאים אמנותיים, למעט אותו קאבר ללאונרד כהן, ושיר נהדר אחד בשם "Last Goodbye".
ריי צ'ארלס - "Genius Loves Company"
המקרה של "Genius Loves Company", שמו הלא ממש צנוע של אלבומו האחרון של ריי צ'ארלס, מעט שונה. בעיקר בשל העובדה שתהליך העבודה עליו הסתיים זמן קצר לפני מותו של אגדת הסול. צ'ארלס מת ביוני 2004 כשחודשיים לאחר מכן שוחרר האלבום, וכנראה לעולם לא נדע מה היה עולה בגורלו לו היה יוצא בעוד יוצרו היה נשאר בחיים.
אם נבחן אותו לפי נתוני ההצלחה של קודמיו, קשה להאמין ש"GLC" היה מגיע רחוק במיוחד. אלבומים כמו "My World" מ-1993 או "Thanks For Bringing Love Around Again" מ-2002 לא גרפו יותר מדי פרסים או מחמאות, ובכלל - יצירתו של צ'ארלס בשנים האחרונות לחייו לא זכתה להערכה מסחרית או אמנותית כלשהי, במיוחד בהשוואה לגבהים האמנותיים אליהם הגיע בשנות השישים.
אלא שכמו כל מוות של מוזיקאי מפורסם, גם מותו של צ'ארלס בגיל 73 כתוצאה מבעיית כבד יצרה גל של זיכרון וגעגועים, והביאה (ממש כמו במקרים של מייקל ג'קסון, איימי וווינהאוס או ממש לאחרונה - לו ריד) לנהירה מחודשת אחר אלבומיו הגדולים. אבל אלבומים קיימים ואלבומי אוסף הם דרך נהדרת לספק את הגעגוע מצד המעריצים שנטשו, אבל אין כמו אלבום חדש כדי להרגיע את הרעב שנוצר ואת הרצון בהערכה מחודשת. וכך קרה ש-GLC, הפך לאחד מאלבומיו הנמכרים ביותר של צ'ארלס, הגיע בתוך פחות משנה למכירות של פלטינה משולשת וזכה בלא פחות משמונה פרסי גראמי, כולל בקטגוריית אלבום השנה.
ג'ניס ג'ופלין - "Peal"
זה לא שג'ניס ג'ופלין לא היתה פופולרית ומצליחה בחייה. לזכותה נזקפות כמה מהתנודות הגדולות ביחס לעולם הרוק (ובתוך כך - לרוק הנשי) של שנות ה-60', עוד לפני שמצאה את מותה כתוצאה ממנת יתר של הרואין בגיל המוות המועדף על רוקרים אייקונים - 27. אלא שגם במקרה של ג'ופלין, שמתה כשהיא נמצאת בעיצומן של שנות הצלחתה, המוות דחף את מכירות אלבומה האחרון "Pearl" - והפך אותו לאלבום המצליח והמוכר ביותר שלה אי פעם.
"Pearl", יצא באוקטובר 1971 - שנה אחרי מותה הפתאומי של ג'ופלין, ואף מכיל קטע אינסטרומנטלי בו לא הספיקה ג'ופלין להקליט את קולה, וכפי שוודאי תיארתם לעצמכם - הניב שרשרת להיטים, דוגמת "Cry Baby", "Me And Bobby Mcgee" וכמובן "Mercedes Band". מאז זכה האלבום למעמד של קלאסיקה, הגיע למקום ה-122 ברשימת "500 האלבומים הגדולים ביותר בכל הזמנים" של הרולינג סטון וזכה לללא פחות משלוש הוצאות מחודשות.
אליהה - "Aaliyah"
כמו ג'ניס ג'ופלין (ולהבדיל כמה אלפי הבדלות) גם הזמרת אליהה היתה בשיא הצלחתה כשמתה ב-2001, כשהיא רק בת 22. אלבומה האחרון, "Aaliyah" שוחרר כשישה שבועות בטרם מותה, מכר כמעט 200 אלף עותקים עם צאתו ואף זכה לביקורות חיוביות בסך הכל. אלא שכבר בשבוע השני לשחרורו חלה ירידה משמעותית במכירות האלבום, שעל אף נתוני פתיחה טובים - מכר בקצב איטי בהשוואה לאלבומה הראשון של הזמרת - סימן לא טוב עבור אמן בתחילת דרכו.
החלק הטראגי בכל הסיפור של אליהה הוא העובדה שבמטרה להאיץ את קצב מכירות האלבום, חברות התקליטים "בלאקראונד" ו"וירג'ין" ביקשו מהזמרת שתשחרר סינגל חזק בהקדם, דבר שהוביל את אליה וצוותה לטוס לבהאמס לצילומי הקליפ לשיר "Rock The Boat". ומכאן ההמשך הטראגי כבר ידוע: בדרכם חזרה לארה"ב התרסקו אליה ושמונה אנשי צוותה. כבר בימים שלאחר מכן הפך האלבום לרב מכר וקפץ למקום הראשון בבילבורד.
בשבוע הראשון שלאחר מותה של הכוכבת נמכרו 62 אלף עותקים מאלבומה האחרון, עלייה של 41 אחוז מהשבוע שלפניו. זו למעשה היתה הפעם הראשונה שאמן מת טרי הגיע לראש טבלת מצעד מכירות האלבומים - מאז מותו של ג'ון לנון. בתוך פחות מחודש מכר האלבום למעלה ממיליון עותקים, וחצי שנה מאוחר יותר כבר נמכרו ממנו שני מיליון. גם הביקורות, ששקלול ממוצע הציונים שלהן עמד על ציון של 76 מתוך 100, השתנו לפתע - והיום הוא נחשב על ידי מבקרים לאחד מאלבומי ה-R&B הטובים ביותר בכל הזמנים.
וכמובן שהיו גם טופאק שאקור, נוטוריוס B.I.G, ליסה "לפט איי לופז" וסלינה, כולן זכו לשירת ברבור מפוארת (ואולי גם לא ממש מוצדקת). איזה אלבום לדעתכם הפך לקלאסיקה רק בגלל המוות של יוצרו? ספרו לנו בטוקבקים.
