סטטוס של מצוקה: לזהות את התלמיד הנזקק

תלמידת תיכון ממרכז הארץ ניסתה להתאבד השבוע בשירותי בית ספרה. היא פעלה בצל הקנטות עמיתיה לשכבה, נמצאה על ידי חברתה וטופלה בבית החולים. מצבה הרפואי מוגדר טוב, הנושא נבדק, אך השלכותיו יוסיפו להעסיק את משרד החינוך. "אני נתקלת פעמים רבות בילדים שמסרבים ללכת לבית הספר בעקבות אי-מציאת מקומם החברתי", אמרה ד"ר שרית סגל, פסיכולוגית קלינית, לשעבר ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה ויישומיה במכללת לוינסקי.

פ"ת: תלמידת תיכון הושפלה מינית ב-WhatsApp

לדברי ד"ר סגל, "זה חותך גילאים ומצבים סוציו-אקונומיים. בסיטואציה כזו המטרה שלי היא לגרום לילד לתת יותר מקום לייחודיות שלו ופחות לחברים בני גילו. בגיל ההתבגרות לילדים סביב יש מקום מאוד חשוב ומשמעותי - יותר מהמשפחה או הבית. כשאנחנו נדחים על ידם זה פצע שלפעמים נתפש בעין הסובייקטיבית של המתגבר כמשהו בלתי ניתן לתיקון. ההנחה היא שאם אני לא מוצא את מקומי בחברה, או נדחה על ידי חברי הכיתה או השכבה אין לי מקום בעולם הזה. אין ספק שהרשתות החברתיות העצימו את התופעה. הרבה יותר קל לכתוב תגובה ולא לומר אותה פנים מול פנים, זה בעוצמות הרבה יותר חזקות".

עוד בערוץ החדשות של ynet:

צלבי קרס, בכל מקום. אנטישמיות בניו יורק

אותן רשתות חברתיות הפכו את הלעג החברתי לזמין ומחזיקות לא אחת, במעין "אחריות חלקית" לסיטואציה, או לפחות כזרז להידרדרותה. בינואר 2011 שם קץ לחייו תלמיד בן 16 מהמרכז לאחר שיחה עם חבריו בפייסבוק. הוריו סיפרו אז ל-ynet כי הוא סבל מהקנטות בשל גובהו. "ידענו באופן כללי על ההצקות, אבל לא עד כמה זה השפיע עליו. ביקשנו שידבר איתנו אבל את הרוב הוא שמר אצלו".

כשנה וחצי לאחר מכן, התאבדה פיונה גראטי בת ה-14 מאנגליה, לאחר שסבלה מהצקות חוזרות ונשנות מצד חברותיה לספסל הלימודים בשל משקלה. חודשים ספורים עברו, ואמנדה טוד, קנדית בת 15, בחרה אף היא להתאבד לאחר התעללויות ממושכות ברשת ומחוצה לה.

"יש השפעה למילים"

מנתוני המיצ"ב לשנת תשע"ג עולה כי 12% מתלמידי היסודי, 10% מתלמידי חטיבות הביניים ו-7% מתלמידי התיכונים היו מעורבים באירועי אלימות בבית הספר. 8% מתלמידי היסודי ו-5% מחטיבות הביניים ומהתיכונים דיווחו כי הטילו עליהם חרם. 13% מתלמידי היסודי דיווח כי תלמיד הפיץ עליהם שמועות, אחוז דומה נרשם בחטיבות הביניים ובתיכונים דיווחו על כך 11% מהתלמידים.

עם המשפט "בחודש האחרון מישהו קילל אותי בכוונה כדי לפגוע בי" הזדהו 26% מתלמידי היסודי, 23% מתלמידי חטיבות הביניים ו-15% מתלמידי התיכונים. משפט אחר - "בבית הספר יש חבורות של תלמידים אלימים המציקים לתלמידים אחרים ופוגעים בהם" - זכה ל-26% הזדהות מתלמידי היסודי, 28% מתלמידי חטיבות הביניים ו-31% מתלמידי התיכונים.

"מאוד קשה לזהות את הילד הסובל", הסבירה ד"ר מיכל קדרון, פסיכולוגית וראש המחלקה לחינוך בגיל הרך במכללת סמינר הקיבוצים. "לפעמים הם שקטים, מופנמים יותר. חלקם מתעכב לצאת להפסקות או מגיע באיחור בבוקר, ורובם לא ממהרים להגיד שיש בעיה". לדבריה, "חשוב מאוד לדבר עם התלמידים, להעלות את המודעות שלהם. רבים לא מבינים מה ההשלכות של המעשים שלהם ואיזו השפעה יש למילים".

יוכי סימן טוב, מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ וחירום ומניעת אובדנות בשירות הפסיכולוגי של משרד החינוך, הוסיפה כי "בלי שום ספק יש הרבה מצוקות, אבל התפקיד שלנו הוא ללמד את התלמידים להתמודד איתן. כשילד חווה מצוקה הוא נוטה לחשוב שזה סוף העולם, אבל נחשפנו ללא מעט מקרים ובהם התלמידים הדחויים הפכו לאנשים מובילים בתחומים כאלה ואחרים. צריך להסביר לילדים כי הכאב הוא זמני ושקיימת האפשרות לנוע ממנו למקום טוב יותר, לבקש עזרה ולצמוח".

לדבריה, משרד החינוך "פועל עם משפחה שאיבדה את בנה כדי שתספר את סיפורה", ומכשיר את המורים לזיהוי אותות המצוקה. היא הדגישה את חשיבות העברת המידע על המצוקה מההורים והחברים למוסד החינוכי, והוסיפה כי "זה קריטי לא לשמור בסוד מידע על מצוקה. אני תמיד אומרת לילדים שמוטב לאבד חברות מאשר חבר. לדעת לבקש ולקבל עזרה זה אחד ממרכיבי החוסן".