אבא בן 70, מתי יהיה לי זמן אליו?
אני כבר לא מצליח לזכור מתי בפעם האחרונה אני ואבא שלי דיברנו יותר מ-10 דקות רצוף. שקענו במרוץ לתארים ולקריירה ושכחנו את ההורים
מאז שאני זוכר את עצמי היו לי מחשבות על איפה אהיה בחיים כשאבא שלי יגיע לגיל 70. המספר הזה, 70, תמיד היווה עבורי סימן לגיל "זקן" שאחריו לא נשאר הרבה. ממש כמו המבצעים האלה במכולת, כשמוכרים לך משהו "רק" ב-6.90 שקלים, וזה מרגיש זול מ-7 שקלים.
אבא היה בן 40 כשנולדתי, אח קטן לשתי אחיות גדולות. לאורך הילדות שלי הייתי עושה חישובים של כמה זמן "נשאר" לי עד שאבא יהיה בן 70. זה תמיד נראה כל כך רחוק. הייתי אומר לעצמי שאהיה בן 30 כשזה יקרה. עד לגיל הזה יש כל כך הרבה זמן. אין מה לדאוג, אני אספיק את הכול.
הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.
האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il
בתיכון, כשחלמתי להיות טייס, הייתי בטוח שכשאבא שלי יהיה בן 70 אהיה כבר טייס קרב מהולל. כשזה לא קרה ומצאתי את עצמי בחיל השריון, הייתי בטוח שכשאבא שלי יהיה בן 70, אהיה מג"ד שריון, מינימום אביגדור קהלני. אחרי השחרור, מצאתי את עצמי בשיאה של האהבה הראשונה. הייתי בטוח שכאבא שלי יהיה בן 70, אהיה אבא לארבעה, בקוטג’ בגליל עם אוטו וכלב.
הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות
הסתדרתי בחיים / אמיר בן ארי
הכלכלן שהחליט לחפור / אלעד אהרון
דור האשליות / גיא קצוביץ'
אבא, אמא, כסף / קרן חמישה
חייבת לרוץ, כי כולם רצים / אורנית בכר
חיים כמו עכברי מעבדה / סמדר הדס
החיים בסנדביץ' / מירב צובירי
אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה
אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי
אל תלכו עם הלב / לב סולודקין
אמנות ההישרדות / מתן כהן
אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין
אחר כך מצאתי את עצמי לומד לתואר ראשון במשפטים וממשל ופעיל באגודת הסטודנטים עם שאיפות לשנות את העולם. דמיינתי כיצד אבא שלי בן ה-70 יושב ביציע בכנסת ביום שאני אשבע אמונים למדינה. ניחשתם נכון, גם זה לא קרה. גיל 30 התקרב והחלפתי תוכניות, שוב, הפעם כהיי-טקיסט. הייתי בטוח שהנה, אוטוטו, מגיע האקזיט ושאני אוכל לשלוח את אבא שלי, בן ה-70, לטיול מסביב לעולם, כפי שתמיד חלם. זה לא קרה והשנה אבא שלי יהיה בן 70.
אל תטעו. אני לא מרחם על עצמי, ולא חושב על לעבור לגור בברלין. אני מודע למרוץ ולתחרות שבה אני נמצא. אני מקבל את האתגר במימוש השאיפות האישיות. אבא שלי לימד אותי לעבוד קשה ולמצוא את האופטימיות בכל נקודה. אני סרן במיל', עם שני תארים ראשונים, עבודה לא רעה, אך עדיין משהו חסר. לא כך ראיתי את עצמי כשאבא שלי יהיה בן 70. הדור שלנו משלם מחיר יקר, והוא לא רק כלכלי. זה מחיר משפחתי. תשומת הלב שאנחנו מקדישים על מנת לעבוד, לפתח קריירה ולשרוד את יוקר המחיה כמעט טוטאלית. נוצר ריחוק ממי שהכי אוהב אותנו. ההורים רוצים בהצלחתנו. בלי לשים לב, אנחנו נוטים לשקוע במרוץ ובהישרדות ולא להחזיר אפילו מעט חזרה. הרי בזמן הלימודים הם עזרו כספית, והם אמרו שכשנרצה לקנות דירה, הם גם יהיו שם.
האתגר של להיות בן 30 הוא לא קל, אפילו שר האוצר אמר זה בפורום קיסריה. אני כבר לא מצליח לזכור מתי בפעם האחרונה אני ואבא שלי דיברנו יותר מ-10 דקות רצוף. אין זמן, אין כוח ואין סבלנות להסביר ולשתף. הייתי לוקח כמובן מאליו את זה שהוא יהיה שם תמיד עבורי, גם כאשר אני חוזר מהעבודה אחרי 12 שעות. גם אם אני לא מתעניין בשלומו, אני יודע שהוא תמיד יאהב חזרה. וזה אוכל אותך. הרי מי מאתנו לא היה חסר סבלנות כשאימא שאלה מה קורה, או כאשר רצינו קצת ספייס. אנחנו נאבקים בנסיבות ובמקום להעניק חזרה אהבת חינם, אנחנו מפספסים את ההווה.
אבא שלי בן 70, ולפני כמה שבועות נפל לי האסימון. אי אפשר להחזיר את הזמן שהלך. אם עד עכשיו הייתי סופר את הזמן שנשאר לי להגשים חלומות, עכשיו הגיע הזמן לחיות את החיים כפי שהם. הבטחתי לעצמי לעצור לרגע, לשתף, להתעניין, לשאול מה קורה? לא לתת לעתיד שנותר להתבזבז. חיים רק פעם אחת, אומרת הקלישאה, ואני לא רוצה להתעורר עוד 30 שנה ולבכות על איך זה שלא ניצלתי את הזמן כשאבא שלי היה פה. זה אולי דרמטי מדי, אבל זה פשוט ככה.
אבא שלי בן 70 ואני אוהב אותו מאוד.
עמרי אריאב, בקרוב בן 30, בוגר תואר ראשון במשפטים וממשל ועובד בסטארט-אפ. אפשר להגיב גם בטוויטר @omriariav
לפנייה לכתב/ת 
