רק אני, אשתי והמצלמה: ירח דבש בהודו
באופן כללי, מפת הטיולים שלי כנראה תופיע בקבוצת "אנשים עילאים ומתנשאים" בפייסבוק, כך שההצעה לעשות טיול אחרי חתונה בהודו לא קסמה לי. מה שכן, כצלם, ידעתי שזו תהיה בשבילי אורגזמה לעדשות
אשתי הטרייה, נעמה, פינטזה ארוכות על טיול בהודו מאז השתחררה מהצבא ב-2006, אבל טיול השחרור שלה הופנה לטרק באירלנד.
עוד טיולי ירח דבש בעולם בערוץ התיירות:
- מותק, נראה לי שמצאנו את המקום היפה בעולם
- ירח דבש במדגסקר: להתאהב בין חיות ואנשים
- עדיף לקבל כסף? חופשת חתונה בגרנלנד
טיול-אחרי-הצבא שלי כלל את הרחובות הקשוחים של אמסטרדם והישרדות בפרברי ונקובר. לא בדיוק חומר לערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. באופן כללי, מפת הטיולים שלי כנראה תופיע בקבוצת "אנשים עילאים ומתנשאים" בפייסבוק, כך שההצעה לעשות ירח דבש בהודו מכל המקומות, קסמה לא לי, ואחרי כל הסיפורים ששמעתי - אפילו עוד פחות.
מה שכן, כצלם, ידעתי שזו תהיה בשבילי אורגזמה לעדשות.
ארגנתי לי תיק עם מצלמה מאובטחת וטייפים שחורים, המכסים כל לוגו מבריק מידי. לתיק היו רצועות אבטחה למותניים שימנעו את הצורך להניחו על הקרקע כדי להחליף עדשות. בתוכו שני כוננים קשיחים ניידים לגיבוי מכל סכנה כמו גניבה או מלריה.
איך אפשר לסייר בעיר בלי שמשהו נורא יקרה?
נחתנו באישון לילה בשדה התעופה בדלהי. היד שלי בהצלב על תיק המצלמה, בת זוגתי צמודה אל ידי השנייה, והתכוננו להמולה ההודית
הידועה לשמצה. אין המולה.
יש, אמנם, קבוצה של נהגים מנפנפי שלטים עם שמות, ועוד נהגי מוניות. אבל ציפינו לאלפים, ונתקלנו בעשרות אנשים שקטים, הממתינים בסבלנות לתיירים אבודים.
לפי רבות מההמלצות שניתנו לנו, כדי להימנע משהות בדלהי המאיימת, הזמנו מלון ללילה אחד וטיסה למחרת ללה, שבחבל לאדאק.
ובכל זאת, היינו צריכים להעביר בדלהי יום שלם. כשקמנו בבוקר, יצאנו מחדרינו בחשש רב, פנינו לסוכן התיירות של המלון ושאלנו איך אפשר לסייר בעיר בלי שמשהו נורא יקרה.
הוא ציוות אותנו לנהג ריקשה ממונעת, שילווה אותנו לכל היום וייקח אותנו לסיור ב"אולד דלהי". דלהי הישנה הוא בדיוק המקום שהומלץ לנו להישמר מפניו, מכיוון שהוא כל כך עמוס, מפחיד, מזעזע, מסריח וכדומה. האמת היא, שבנסיעה ליד חניון וולפסון בתל אביב יותר מסריח.
לדלהי יש הרבה יותר להציע מכפי שמתארים אותה
המוקדים המעניינים של העיר הם רבים למדי, ואנחנו בחרנו לראות את המצודה האדומה, שוק התבלינים, שוק הבדים ולא רחוק משם את שוק השוקים - ה"מיין באזאר".
למרות שצילמתי כל מה שראיתי, עניינו אותי במיוחד מגוון האנשים והטיפוסים.
הדרך עברה ברחובות צרים וסמטאות צבעוניים, שהעניין שבהם גבר על תחושת המחנק הפוטנציאלי. הבנו אחרי הסיור הזה, שלדלהי יש הרבה יותר להציע לנו מכפי שתיארו אותה. החלטנו, כמו יהודה ברקן, שאנחנו עוד נחזור אליה.
יומיים של התאקלמות
ללה, שלמרגלות ההימליה, אפשר להגיע בשתי דרכים: או בנסיעה מפרכת בכביש ממנאלי, שמטפסת לגובה של 3,500 מטר
- יצאתי לפסק זמן בין יקומים מקבילים בשלכת של טנסי
- 589 דולר לכריסמס בפראג: בדקנו אילו חבילות נופש לחג המולד נותרו על המדף
- "ישבנו בהוסטל בקולומביה ופתאום מישהו צעק !Free Palestine" – מדריך למטיילים במלחמה
- זאת המדינה האהובה עליי באירופה הקלאסית - והיא לא מפסיקה להפתיע
- אגמים, טרקים ואוכל טעים וזול: ביקרנו במדינה מפתיעה באירופה
ואורכת כ-22 שעות רצופות של דרך נוראית אבל יפייפיה שכדור שינה ואורטופד לא ירפאו, או בטיסה ישירה של שעה וחצי במטוס איכותי עם נוף מפצה לא פחות.
המינוס היחיד הוא ההתמודדות עם האוויר הדליל של הגובה הפתאומי. נדרשים יומיים של התאקלמות ופתאום נוחתת ההכרה שאולי בכל זאת היה עדיף לקפוץ לכאן אחרי הצבא, כשהיינו יותר בכושר.
הרוב הגדול של האוכלוסייה בלה הוא של פליטים מטיבט, והנוף מדברי מצד אחד עם הרים מושלגים מצד שני.
כמו סרט של אינדיאנה ג'ונס
העיר העתיקה מרגישה כמו מתוך סרטי אינדיאנה ג'ונס. יש ארמון נטוש ללא תאורה, המשמש כגלריה, כאשר את המוצגים אפשר לראות רק אם מביאים פנסים.
הנוף מתוך הארמון צופה על סבך בתי אבן, משלים את הדימוי הקודם מהסרט.
מלה יצאנו לסיור ולינה באגם פאנגונג. זהו אגם עצום באורך של 134 ק"מ. שני-שלישים ממנו נמצאים בצד השני של הגבול הסיני (טיבט הכבושה), והוא נמצא בגובה של 4,350 מטר.
הנוף שם עוצר נשימה. באופן מילולי. את הלילה הכה קר ובעל שמיים מלאי כוכבים, העברנו באוהל משודרג, עם מיטת קרש וקורטוב של קילקולון קיבה מחטב. היה קשה מאוד להירדם בקור ההררי, אז ניצלתי את ההזדמנות ויצאתי לצלם את השמיים המרשימים מעליי.
דרמסאלה: ההפך המושלם מצחיחות
אחרי שסיימנו עם הנוף ממאדים, חזרנו ל"גסט האוס" שלנו בלה, ארזנו והמשכנו לדרמסאלה בטיסה.
דרמסלה היא ההפך המושלם מצחיחות, הכל ירוק, עשיר וחי!
שלושת המוקדים העיקריים באזור לא גדול זה הם מק'לוד גאנג', דרמקוט ובאגזו, "הכבושה על ידי ישראל" (כך ניתן להבין, לפי השילוט בעברית בכל נקודה).
כאן מצאנו מפלים קסומים שלא מאוד קשה לטפס אליהם, והמתמידים בטיפוס יראו את כל האזור מעל שטיחי העננים, המתארחים באופן קבע בגובה העיניים.
זהו המקום להשתלמות בסדנאות בישול, נגינה על כלים הודים ומדיטציה, או הזדמנות להתחבר לדו-שיח המפויס בין סינים לטיבטים,
וגם לראות את הדלאי למה בכבודו ובעצמו בגיחותיו החודשיות למרכז הראשי שלו במק'לוד גאנג'.
חוויה מעניינת הייתה לבקר בכפר הילדים הטיבטים, שנמצא במרחק של כ-20 דקות נסיעה, והוא פנימייה עצומה שבו יש כ-1,700 ילדי פליטים שהצליחו לברוח מטיבט הכבושה. לכל תלמיד יש ספונסר ממקום אחר בעולם, וכל המקום מתקיים מתרומות.
בדרך לרישיקש עוברים באמריצר
התחנה הבאה שלנו הייתה רישיקש, אבל בדרך לרישיקש עוברים באמריצר. כדאי לעבור בה, כי חוץ מהסיבה הפשוטה שהעיר הזאת היא צומת דרכים לרכבות מכל רחבי הודו, היא גם ביתו של ה"גולדן טמפל", המקדש החשוב ביותר לדת הסיקית.
האג׳נדה של גורו נאנאק, מייסד הדת, היא שכל הגברים צריכים להיות חזקים וגבריים כדי להגן בכל מקום על החלשים. אחד היישומים של המשימה החשובה הזאת נעשה על ידי חלוקת ארוחות חינם לכל עולי הרגל למקום, כולל תיירים. זה קורה במשך כל היום ביעילות מתוקתקת.
לטבול במימיה הקדושים של אמא גנגס
הגענו לרישיקש, מרכז היוגה העולמי ומקום עלייה לרגל חשוב בשל קירבתו למקורות הגנגס. כאן עוד לא שורפים גופות, ותיירים מקומיים לא מעטים מבקרים כאן כדי לטבול במימיה הנקיים, עדיין, והקדושים של אמא גנגס. כאן חזינו בכוחה של אמונה, כשראינו זקנה ערירית עם עקמת חריפה שלא מוותרת על מצוות הטבילה.
או שאוהבים או ששונאים
חודש שלם בהודו אי אפשר לסכם באלף מילים. אני רק יודע שכל הדעות המוקדמות שלי התפוגגו.
הבחירה לעשות כאן ירח דבש, מקום שהאתגר בו גדול יותר מלהבין מה מידת העשייה האידיאלית של "בטן-גבינו", היתה לנו מאוד לא מובנת מאליה. יש חששות גדולים בלהגיע למקום שכל מה שיודעים עליו, הוא שאו שאוהבים אותו או ששונאים אותו.
מי שמוכן לקחת את הצ'אנס ולקבל את השוני המובהק מהדברים שאליהם אנו רגילים ביום-יום, ייהנה ביותר.
זה קצת מצחיק לכתוב את זה לישראלים שמאכלסים את הודו דרך קבע. אבל זוגות כמונו החוששים להגיע להודו, יש הרבה. אז אין ממה לפחד. טוסו.
אופיר אייב הוא צלם עצמאי. תמונות נוספות מהודו אפשר למצוא באתרו
לפנייה לכתב/ת 
