"הלהקה האיראנית רצתה להופיע בישראל"
ניצן חורש, סולן להקת אלקטרה, הופיע בארצות הברית ביחד עם להקת Yellow Dogs מאיראן, וגם הוא מתקשה לעכל את החדשות על מות חבריה ברצח והתאבדות. "זה ממש מופרע", הוא מודה וחושף תוכנית משותפת להופעה בארץ, "הם כל הזמן צחקו על זה שכולם חושבים שהם ישראלים"
פרשת הרצח של אנשי להקת The Yellow Dogs, הרכב רוק האיראני שחבריו זכו למקלט מדיני בארצות הברית, מעוררת הדים בתקשורת האמריקנית. אולם גם בסצינת המוזיקה בישראל יש מי שהמום מהמקרה הטרגי. ניצן חורש, סולן להקת אלקטרה הישראלית, זכה להכיר אישית את חברי הלהקה ואף הופיע עמם, ול-ynet הוא אומר הערב (ב'): "אני בהלם, זה ממש מופרע. אני לא יודע מה אני מרגיש לגבי זה".
כפי שדווח בתקשורת האמריקנית, הרוצח הוא צעיר איראני שנזרק מהלהקה בה היה חבר, ובנקמה על כך ירה למוות בשלושה מחבריה, ופצע אחד נוסף לפני שהתאבד. ההרוגים הם אזרחים איראנים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם שקיבלו מקלט מדיני בארצות הברית, וחיו ויצרו בברוקלין שבניו יורק - שם בילו איתם חורש וחברי להקתו.
"ניגנו עם שלושה מהם, המתופף הרביעי היה אמור להגיע מאיראן או משהו כזה", נזכר, "הם ניגנו בינתיים עם מתופף יווני מוויליאמסבורג. בדיווח על המקרה כתוב שהוא הועף מהלהקה או משהו כזה, והחליט לנקום. כך שאת מי שמדווחים עליו כרוצח לא הכרנו".
איך הכרתם אותם?
"משרד הבוקינג האמריקני שלנו שידך אותנו אליהם. כשהגענו לשיקגו הם אמרו לנו 'אתם לא מאמינים, במקרה יש גם להקה איראנית שאמורה להופיע בעיר. בואו נארגן אתכם יחד'. ממש שמחנו לפגוש אותם והם היו הכי חמודים ומקסימים. תמיד כשאתה מגיע אל מאחורי הקלעים עם להקות אחרות, אז אתה יושב איתם, ומתעניין אם הם מגיעים ממקומות מעניינים בעולם. במקרה שלנו זה היה עוד יותר מעניין, והיו לנו כל מני בדיחות על זה על הבמה. היה לנו חיבור מיוחד".
"אתה מקבל בישראל את האיום האיראני כמו איזו מפלצת, אלא שיש שם רוב מוחץ של אנשים שמתנגדים למשטר, ושהם פחות או יותר כמוך. במיוחד אנשים צעירים. אנחנו אוהבים את אותן הלהקות וגדלנו על אותם דברים. אחרי שנגמרה ההופעה, הם היו אמורים להמשיך ליעד אחר, אז הצענו להיפגש בסיום המסלול בניו יורק, ואז באנו אליהם והסתובבנו בוויליאמסבורג".
חברי להקת היילו דוגז זכו לסיקור תקשורתי נרחב לפני כשלוש שנים, כאשר השתתפו בסרט הדוקו-פיקשן של הבמאי בהאמן גובאדי "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים", שהוקרן גם בישראל. הסרט סיפר את סיפורה של סצנת להקות האינדי באיראן ואת מאבקם של מוזיקאים צעירים בטהרן לחיי חופש ולמען הזכות לנגן, להופיע ולהתבטא מבחינה מוזיקלית. בסרט, המשלב עלילה מתוסרטת עם חומרים תיעודיים, נראים חברי הלהקה כשהם מופיעים במחתרת, תוך התחמקות ממוסדות המשטר האיראני. בנוסף מתועדים נסיונותיהם של חברי הלהקה להשיג אישורי יציאה מהמדינה.
"הייתי איתם בקשר מדי פעם בפייסבוק, וגם הכרתי את המנהל שלהם", מספר חורש, "חשבנו שהם יבואו לפה ונעשה איתם איזו הופעה משותפת. כל הזמן היה דיבור כזה. פעם בכמה חודשים היינו משתעשעים ברעיון, ואיכשהו יצא שאנחנו היינו עסוקים או שהם, ולכן זה לא יצא לפועל".
מה הם חשבו על הרעיון הזה?
"הם מאוד רצו לבוא לפה. הם כל הזמן צחקו על זה שכולם תמיד חושבים שהם ישראלים בגלל הלוק שלהם ובגלל הדיבור. ישראל נורא עניינה אותם. הם ידעו תמיד שהאינפורמציה שהם מקבלים באיראן על ישראל היא תעמולה של הממשל. בבתים שלהם לא התייחסו אל ישראל בתור אויב אף פעם. זה דווקא סקרן אותם מאוד והם היו מאוד אנטי הממסד האיראני".
