לומדים למבחן במקום ללמוד

שר החינוך הרב שי פירון קיבל החלטה חשובה ביותר לבטל את מבחני המיצ"ב. זו החלטה משמעותית הן מבחינה חינוכית והן מהבחינה מוסרית. קיומם של מבחני המיצ"ב מצביע על מערכת מונוליטית ומקובעת המעריכה את תלמידיה ומוריה באמצעות דרך אחת - המבחן - ללא כל הבחנה בייחודיותם. זו מערכת שאין בה מקום לדרכי למידה והערכה אלטרנטיביות. שיטות למידה והערכה אלה תואמות את העיקרון המרכזי שעליו מושתתת המערכת - הישגיות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

שמח על טיטניק הגיוס / איתי בן חורין

באופן מוצהר, מטרת מבחני המיצ"ב היא לאתר את בתי הספר, שרמת הישגי תלמידיהם הממוצעת לא הגיעה לרמה הנדרשת על פי מדדים שקבע משרד החינוך, ולתגברם בהתאם. מטרה אצילית. אך בפועל, בחינות המיצ"ב לא רק שלא השיגו את המטרה, אלא פגעו בתלמידים בכלל ובתלמידים המתקשים בפרט. פרסום תוצאות מבחני המיצ"ב בתקשורת שינה את המטרה בפועל. מעתה, תוצאות המבחנים הפכו מדד ליוקרתו של בית הספר על ידי משרד החינוך ועל ידי הורי התלמידים.

השאלה היא, האם אכן הצלחה במבחני המיצ"ב מעידה על רמת תלמידיו ומוריו של בית הספר? "הצלחתם" של בתי ספר בבחינות המיצ"ב היא תוצאה של לחץ שמפעיל בית הספר באמצעות אינספור מבחנים, הגורמים לחלק גדול מהתלמידים לקחת שיעורים פרטיים. משמע, לא יתרונותיהם האינטלקטואלים של התלמידים או של מורי בית ספרם הובילו להצלחה במיצ"בים, אלא יתרונם הכלכלי. בעקבות מבחני המיצ"ב הפכה הלמידה ללמידה מכוונת מבחן, שהתבטאה בתרגול ממוקד של שאלות ובפתרונן ללא כל העמקה בחומר הנלמד, הנקלט באופן טכני ונשכח זמן קצר לאחר הבחינה. שימוש במבחן מביא לעיבוד שטחי של התכנים ולאינטגרציה חלשה שלהם. סגנון הוראה רדוד זה פוגע בתלמידים בכלל ובתלמידים החלשים בפרט, שיש ללמדם ולהעריכם בדרכים אלטרנטיביות.

מבחני המיצ"ב לא סייעו, רק פגעו

המטרה שלשמה נבנו מבחני המיצ"ב - סיוע לתלמיד המתקשה - לא רק שלא מושגת אלא פוגעת. יתרה מזאת, הצורך להצליח במבחני המיצ"ב גרם לכך שלפעמים בתי הספר מנעו מתלמידים חלשים להיבחן על מנת שלא יורידו את הממוצע. לעיתים קרובות, הכנת התלמידים למבחני למיצ"ב בא על חשבון מקצועות שעליהם אין נבחנים בבחינות מיצ"ב. גישה זו, המושתתת על הישגיות מובילה להעתקה ומרמה הן מצד התלמידים החזקים והן מצד החלשים, מאחר שלא השיפור הוא המטרה, אלא ההישג. הלחץ להציג הצלחה בבחינות המיצ"ב עלול אף להוביל לעיוות תוצאות המבחנים. פקידים עשויים לשנות את התוצאות באמצעות חישובי סטטיסטיקה מתוחכמים. 

אך מעל לכל עולה השאלה, האם מורה שהצליח לקדם תלמיד בקריאה ובחשבון, אך עדיין תלמידו לא הגיע לרמה הנדרשת, או שהצליח להגיע לרמה הנדרשת, אך התקדמותו נבלעה ברמה הסטטיסטית של כיתתו, או של בית ספרו - האם המאמץ שהשקיע התלמיד אינו משמעותי? האם המורה שסייע לקידומו לא עשה את מלאכתו נאמנה? האם מגיע לאותם תלמידים שהתקדמו ולמוריהם שקידמו אותם אך עדיין בית ספרם "מדורג ברמה נמוכה" בהשוואה לבתי ספר מאזור סוציו-אקונומית גבוה - להיפגע מהדירוג הכלל ארצי?

איך חשים התלמידים? איך חשים הוריהם? שום דבר אינו מצדיק תחושת עלבון אישי וקולקטיבי זה.

השתלטות התפישה התפוקתית על מערכת החינוך, שמשמעותה ריבוי מבחנים, הופכת את המבחן לאמצעי היחיד להערכת התלמיד הבודד ולהערכת בית הספר. מבחנים מערערים לא רק את המעורבות החיובית של תלמידים בלמידה, הם מערערים גם את המעורבות החיובית של המורים בהוראה ויוצרים שיטת הוראה שתלטנית יותר. למידה המכוונות לבחינה דוגמת המיצ"בים יוצרת תחרותיות אך לא מתקיים בה תהליך למידה. זו למידה שבה כל הלומדים החזקים והחלשים יוצאים נפסדים. אך החזקים נהנים לפחות מיוקרה, ואילו החלשים לא רק שאינם משכילים מהלמידה, אלא גם דימויים העצמי נפגע.

נקווה ששינוי זה יביא בעקבותיו שינויים נוספים שיובילו ללמידה משמעותית ומהנה ולהטמעת דרכי הערכה שיתאימו לכלל התלמידים על יכולותיהם המגוונות, שישקפו את החברה הישראלית רבת הרבדים.

ד"ר גלי דינור, ראש החוג למקרא במכללת לוינסקי לחינוך בתל-אביב.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il