התיעוד והעזרה: ישראלים בלב האסון
זאת הייתה אמורה להיות עוד חופשת צלילות מהנה, אבל דב זינגרמן עבר בפיליפינים חוויה מטלטלת. עם שוך הסערה, החל לסייע - ולצלם: "לא האמנתי שאוכל לתאר את זה רק במילים". אייל רייניך בא לסייע במשלחת של הצלב האדום: "ההרס ברמה הוליוודית, סרט אסונות. אזורים שלמים עוד מנותקים"
דב זינגרמן (48) מזכרון יעקב הגיע בתחילת החודש לפיליפינים יחד עם חבר לחופשת צלילות. כמדריך צלילה הוא היה משוכנע שמדובר במקום אטרקטיבי במיוחד לבצע את הפעילות האהובה. שום דבר לא הכין אותו לסופת הטייפון הגדולה, להרס הרב שיראה במו עיניו, לחששות של בני המשפחה בארץ ולתמונות שצילם דקות אחדות לאחר שאיתני הטבע יצרו את החורבן העצום.
סופה בפיליפינים - דיווחים נוספים ב-ynet:
ישראלים שאותרו בפיליפינים: "הכול נהרס"
ייאוש בפיליפינים: איך נתחיל את חיינו מחדש?
ואז החלו באי בפעולות הכנה לקראת בוא הסופה. "הסירות הועברו לחוף מבטחים, שבפועל התברר כהחלטה שגויה, ציוד המסעדות הועבר למחסנים אחוריים, אטמו את החלונות על ידי לוחות דיקט או כל משהו שיש בו כדי לבלום רוח וחפצים עפים".
עם תחילת הסופה האימתנית ביום שישי, זינגרמן שהה לבדו בחדרו. "מדובר בבתי אבן עם כיסוי גג מקש", הוא סיפר, "שום דבר לא יכול להכין אדם לרוח כזו עזה, אין דברים כאלה בעולם נורמלי. הבקתה שלי רעדה באופן רציני במהלך הסערה שארכה כארבע שעות תמימות. המיטה זזה לכל כיוון, מים או יותר נכון דליי מים וחלקי עלים עפו לתוך החדר, עד שתלשתי את הווילון וניסיתי ליצור מחסום כלשהו".
מדריך הצלילה הישראלי ציין כי במהותו הוא לא פחדן, אולם בסיטואציה שתקפה אותו הדברים נראו אחרת לגמרי. "חוץ מלפחד אין לך מה לעשות. הייתה הרגשה של חוסר ידיעה, ראיתי חלקי פח עפים ובדיעבד הבנתי שאלה חלקי הבתים של התושבים המקומיים".
עם שוך הסערה יצא זינגרמן החוצה והחל לשוטט במה שכמה שעות קודם לכן היה כפר, והחל לתקתק עם המצלמה. "פתאום הבנתי איפה אני נמצא ושמשהו נורא קרה שם. התחלתי לתעד את ההרס כי לא יכולתי להאמין שאוכל לתאר את הדבר הזה רק במילים וללא תמונות. הבתים היו על הקרקע והתושבים אספו כל מה שמצאו".
זינגרמן סיפר עוד כי הוא ותיירים נוספים ששהו בריזורט ניסו לסייע למקומיים ככל שיכלו. "קנינו דברים לבעלי החנויות בכפר, עשינו מגבית של 400-300 דולר ושלחנו מישהו שיקנה להם בכסף הזה כל מה שהם צריכים".
"אשתי אושפזה"
הישראלי היה אמור לעזוב את האי רק מחר, אלא שבסופו של דבר הוא החליט להקדים את עזיבתו ביום על מנת להגיע לעיר גדולה ולתקשר עם אשתו ושלושת ילדיו שנמצאים בארץ. "אשתי לא עמדה בלחץ ואושפזה הבוקר בבית חולים. בהתחלה הרי לא יכולנו ליצור קשר עם המשפחות. נתתי לאנשים שעזבו את האי בדרך לא דרך את מספרי הטלפון של בני המשפחה והאימיילים שלהם וביקשתי שיודיעו להם שהכול בסדר איתי".
זינגרמן סיפר עוד כי "יש לי חבר שעובד פה, ובדיעבד גיליתי שהוא ניסה להרגיע את אשתי ולהסביר לה שיש קושי ליצור קשר וזה לא אומר בהכרח שקרה לי משהו. רק הבוקר שמעתי שהוא ארגן משלחת שתגיע לחפש אותי. לפני כמה שעות הצלחתי לדבר עם אשתי, ונראה שהיא הייתה הרבה יותר רגועה כששמעה את קולי". לפי התכנון, ביום שישי זינגרמן יעלה על טיסה חזרה לישראל.
פשוט לא נשאר כלום, רק בוץ
בינתיים, הסיוע מתחיל לזרום - גם מישראל. כוח החלוץ, חמישה קציני רפואה ופיקוד העורף לצד נציג משרד החוץ, נחת אתמול בבירה מנילה ובהמשך טס לאזור האסון על מנת להעריך כיצד והיכן להשקיע את הסיוע. בפיקוד העורף טרם גייסו אנשי חילוץ והצלה במילואים לטובת המשימה, אך אלו קיבלו התראה ליציאה בטווח זמן קצר. בחיל הרפואה ריעננו מלאי תרופות וציוד שצפויים לצאת עם המשלחת. מסתמן שהסיוע הישראלי יתמקד בהקמת בית חולים שדה שיטפל במאות הנפגעים שנותרו מבודדים או ללא קורת גג.
בלי קשר לאותה משלחת, אייל רייניך הוא ישראלי שעובד בארגון סיוע של הצלב האדום שנשלח מטעם צרפת. "המראות קשים, ההרס כאן הוא ברמה הוליוודית, מזכיר סרטי אסונות. מהעיר שאנחנו נמצאים בה פשוט לא נשאר כלום, רק ערימות בוץ ענקיות", הוא סיפר לאולפן ynet (בנגן הווידאו שבראשית הכתבה). "אתה רואה כאן ספינות שהגיעו ממרחקים ומחצו בתי ספר במרכז העיר, משאיות שנסחפו והעיפו בתים,
אפשר לומר שהטבע פשוט התבלגן פה לגמרי, והתמונות מדהימות במובן השלילי".
מה האנשים צריכים קודם כול? "מים, מזון ותרופות", אומר רייניך. "וכרגע אנחנו מנסים לעזור בנושא הזה. הסכנה היא שאם לא נדאג להם למים מטוהרים ולמזון אנרגטי בסיסי, לא נוכל להגן על האנשים כאן מפני המחלות המתפשטות ועלולות לפרוץ מגיפות. אנחנו נמצאים אמנם באזור האסון, אבל יש כאן עדיין כפרים ואזורים שלמים שפשוט אי אפשר להגיע אליהם, הצבא הפיליפיני יחד עם משלחות החילוץ מהעולם מנסה לייצר ראשי גשר, אבל כרגע אזורים שלמים עדיין מנותקים ואיש לא יודע מה עלה בגורל האנשים שם".
"הם רוצים שאמות פה?"
מאמצי הסיוע לנפגעי האסון רחוקים מלהספיק. כששני מטוסי חיל האוויר הפיליפיני הגיעו הבוקר לשדה תעופה בטקלובן, שנפגע בעצמו בסערה, יותר מ-3,000 בני אדם שחנו הלילה מחוץ לשדה התעופה בתקווה לברוח מאזור האסון הסתערו עליהם, רומסים כל הנקרה בדרכם, כולל הגדר. רק כמה מאות הצליחו לעלות על המטוס, ואילו השאר נותרו בעיר ההרוסה, שבה סובלים ממחסור במזון ובמי שתייה.
רק כעשרה חיילים וכמה שוטרים היו שם כדי לנסות להשתלט על ההמון. אמהות הניפו את תינוקותיהן מעל הראשים בגשם בתקווה לקבל עדיפות, ואחת מהן, בשנות ה-30 לחייה, סיפרה בעודה רועדת ללא שליטה: "התחננתי לחיילים. כרעתי על ברכיי והתחננתי כי יש לי סוכרת". האישה, הלן קורדיאל שביתה נהרס בסערה, הוסיפה: "הם רוצים שאמות בשדה התעופה הזה? יש להם לב של אבן".
רוב העיר טקלובן, מרכז האסון, היא עיי חורבות שבהם מעורבבים זה בזה בתים הרוסים, מכוניות ועצים. קניונים וחנויות נבזזו לגמרי, ולא נותרו בהם מזון או מים. רוב התושבים העבירו את הלילה החולף תחת הגשם השוטף בכל מקום שבו יכלו - בין שרידי הבתים ההרוסים, בשטחים פתוחים לצד כבישים ותחת עצים שקרסו למחצה. אחרים ישנו בתוך אוהלים ששלחו ממשלת הפיליפינים וארגוני סיוע.
רופאים מקומיים אמרו כי הם נואשים לתרופות. מלבד מגדל הפיקוח ההרוס בשדה התעופה, במרפאה מאולתרת קטנה עם חלונות מנופצים, רופאים מטעם הצבא וחיל האוויר אמרו כי הם טיפלו בכאלף בני אדם מאז הטייפון, וכי הם סבלו מחתכים, חבלות ופצעים עמוקים.
בהכנת הכתבה השתתף יואב זיתון
המידע הראשוני התקבל באמצעות המייל האדום
לפנייה לכתב/ת 
