חיים מאוזנים: להתמודד עם מחלת הסוכרת

קוראים לי כפיר טהרי ובאותו ערב הבנתי שבנוסף לשפה חדשה ומנהגים חדשים, אני צריך לבנות לעצמי זהות ועתיד חדשים ונשבעתי, נשבעתי, שלא משנה מה יקרה לא אתן למחלה להגביל את צעדי. וכך היה. הייתי תלמיד לא רע, יושב ראש מועצת תלמידים איזורית, חזרתי לשחות ואפילו התחרתי פה ושם. הייתי אלוף הארץ לנוער בירי ספורטיבי ומעשי. טיולי סנפלינג היו תחביב האהוב עלי. כל זה לצד הסכרת שמעולם לא מנע ממני להשתתף בפעילות כלשהיא שרציתי להשתתף בו.

עברו השנים, לימודים, קריירה מצליחה בחברות הייטק ורק דבר אחד לא קרה - הסוכר לא התאזן, A1C סביב 8. זה אומר שהמצב לא היה מספיק רע כדי שהרופאים יעשו משהו דרסטי, אבל לא התקרבתי לרצוי מבחינת הרופאים שהינו a1c 7. וכל האיומים על סיבוכים וסכנות לא באמת עברו את המחסום בין האוזן למוח, אני בריא וספורטיבי "לי לא יקרה כלום".

בשלב מסויים התחילה לי "כתף קפואה", אבל זה באמת בעיה קטנה. רק לא יכולתי להרים את היד לחבק את חברתי או ללבוש חולצות ללא כפתורים לבד. אבל זה רק בעיה של גמישות. עד שלפני 6 שנים נכנסתי לבדיקה תקופתית אצל רופא עיניים. כן, כן, הפגישה המציקה עם הטיפות המסנוורות שאחרי זה אי אפשר לגלוש באינטרנט או לנהוג לאיזה שעה שעתיים. הרופא הסתכל לי בעין ונרתע לאחור. כבר הבנתי מה הוא הולך להגיד: "יש לך רטינופתיה בעין. זה לא טוב. את העין נציל בלייזר אבל בשאר הגוף אני לא בטוח שיש דרך לתקן את הנזקים שברגעים אלו נגרמים לך".

פתאום כל אלפי המילים והמשפטים שנאגרו במחסום האוזן נבלעו במכה אחת במוח. כל המאמץ והעתיד החדש שבניתי לעצמי הולכים להיעלם שוב. ירדתי למטה ונכנסתי לבית הקפה הקרוב. מיד הזמנתי מילקשייק " כי ממחר דיאטה". אבל אז הבנתי שזו אותה דרך שהלכתי בה ב-16 השנים האחרונות וצריך משהו חדש. היה ברור לי שהדרך היחידה היא פעילות גופנית, כי את שאר הדרכים הקונבנציונליות כמו ספירת הפחמימות, דיאטות ומעבר לטיפול אינטנסיבי באינסולין כבר ניסיתי ללא הצלחה. לא שהם לא טובים, הם רק לא התאימו לי ולאורח החיים שלי.

פתאום הכל השתנה(צילום: כפיר טהרי)

לאחר ביקורים אצל מספר רופאים, מהם יצאתי עם הרבה שאלות פתוחות, הבנתי שזה תלוי רק בי. מאותו יום התחלתי ללמוד - פיזיולוגיה, מטבוליזם, קראתי כל מחקר רלוונטי שיכלתי לשים עליו יד ויצרתי קשר עם רופאים ואתלטים סכרתיים סביב העולם כדי למצוא לי פתרון הולם.

אכן קיים פתרון. כדי להעלות את המודעות לנושא הספורט והשפעותיו החיוביות על ניהול סכרת, לפני שנתיים פתחתי קבוצת פייסבוק בשם "קבוצה מסוג א", שהפכה לקהילה תוססת של סכרתיים שמעוניינים להתאמן ולהתאזן. בנוסף, בשנה האחרונה הדרכתי בקייטנה לילדים ונערים סכרתיים, שמאורגנת כל שנה ע"י האגודה לסוכרת נעורים, חוויה מדהימה וחזקה שאני שמח שזכיתי לה.

מה קרה איתי אתם שואלים?אני שומר על a1c 6.3 כבר שנתיים, ולפני שבועיים חזרתי ממסע אופניים של 180 ק"מ "בשביל שנטי" על שם שניאור חשין ז"ל. במסגרת המסע הזה אני ועוד שני חברים סכרתיים (שי בן דוד ורובאט וולפסון), וכמה מאות רוכבי כביש עלינו על אופניים בת"א ב-6:30 והגענו למצפה רמון ב-16:00.

מסתבר שאני לא היחיד שהתקשה להתאזן - לפי הסקרים האחרונים מעל 50% מהסכרתיים לא מצליחים לנהל את מחלת הסכרת באופן יעיל ולהתאזן על a1c=7, רמה שבפני עצמה הינה מתירנית וכרוכה בסיבוכים רפואיים קשים. אני מאמין שאין פתרון אחד שמתאים לכולם, אלא שכל סכרתי צריך למצוא את הפתרון הנכון בעבורו בדרך לאיזון.

חברים לרכיבה - בשביל השנטי(צילום: טלי שיאצו)

אם תרצו לשמוע אותי מספר את סיפור המסע שלי, תוכלו לפגוש אותי בכנס הסכרת השנתי שיערך ב- 14 לחודש ע"י האגודה לסוכרת נעורים סוג 1 בישראל.

• בתאריך 14.11.13, יום הסוכרת הבינלאומי, ייערך הכנס השנתי של האגודה ובו הרצאות ממיטב המומחים, דוכנים של חברות ציוד רפואי ועוד. הכנס יתקיים בגני התערוכה תל אביב, פרטים נוספים כאן