"דגנית הרופאה": עניינים של מבוגרים
סיפור הילדים "דגנית הרופאה" מנסה להסביר לקטנים במה בעצם עובדים ההורים, לצד מסרים דידקטיים הקשורים בקריירה ובפתרונות מעשיים - ומעלה את השאלה האם באמת ספרי ילדים צריכים להעביר מסרים
והנה, ספר שלא זו מטרתו המקורית, "דגנית הרופאה" מאת פליסיטי ברוקס, מחזיר אל שולחן הדיונים את דילמת התרגום הבסיסית הזאת, ומעניין לבחון את הפתרונות לסוגייה, שבחרה בהם המתרגמת גליה אלוני-דגן, עיתונאית וסופרת בעצמה.
לעבודה ולמלאכה
"דגנית הרופאה" הוא ספר ראשון בסדרה החדשה "הולכים לעבודה" שרואה אור בהוצאת כתר, כדי להטיל זרקור על מגוון המקצועות והעבודות שעושים המבוגרים בשעות שהם רחוקים מהילדים.
בסדרת המקור הבריטית מוקדשים ספרים לכבאי, לשף, לווטרינר ולמורה, וזה הנוכחי פורט לפרטי פרטים את סדר יומה של דגנית, רופאה המטפלת בתינוקות, בילדים ובבני נוער במרפאה קהילתית כלשהי. לאחר שהיא לוקחת את בנה לבית הספר, היא מגיעה למרפאה ושם ממתינים לה כבר החולים. איך ייראה המשך היום שלה מכאן? ברוקס לא חוסכת בפרטים.
הספר מציג בצורה בהירה את אופן פעולת המרפאה, את נוהל קבלת המטופלים, את אזור המשחקים לילדים, וגם מציג בפני הילדים את מגוון הדרכים שבהן מסייעת הרופאה ללקוחותיה: מבדיקת התפתחות שגרתית לתינוקת, דרך טיפול בכאבי אוזניים, בפריחה ובשיעול - ועד הגשת עזרה ראשונה לילד שנכנס למקום כשידו מדממת מחתך.
מלבד להסביר במשפט או שניים מה למדה בדיוק דגנית כדי לעסוק במקצוע הזה, נראה שהתחום מכוסה במידה מספקת בספר, שיעורר עניין רב בקרב בני ארבע, שחלקם נעים בשלב זה של חייהם בין אימה צרופה מרופאים - ובין התלהבות אין קץ מפלסטרים מצוירים וערכות רופא למשחק.
בסוף הספר ישנו מילון למונחים רפואיים שהוזכרו קודם לכן, וכן עצות לשמירה על הבריאות - רובן בסיסיות מאוד כמו שתיית מים מרובה, שינה מספקת והקפדה על פעילות גופנית.
בחסות האפליה המתקנת
ובחזרה לרב-תרבותיות, וגם כמה מילים על אפליה מתקנת. "דגנית הרופאה" הוא דוגמה מאלפת לפוליטקלי-קורקט שקצת יצא משליטה בניסיון לייצג את כולם - נשים וגברים, מיעוטים אתניים ונכים - בתפקידים שוויוניים. גיבורת הספר היא אישה, רופאה, שעמה עובדים אח ממוצא אפריקני מובהק, רופא גבר - שכל תפקידו בספר מסתכם באיסוף צעצועי הילדים בחדר ההמתנה - ומזכירה שבאמצע הסיפור מתגלה כמי שיושבת בכיסא גלגלים. בהמשך, אמורים גם המטופלים לייצר פסיפס אנושי קורקטי, ובחדר הקבלה של דגנית תוכלו למצוא פרצופים לבנים למדי, כהי עור, אסיאתיים ועוד.
"שום דבר לא מרצה אתכם, המבקרים", אתם מוזמנים לצקצק מול מסך המחשב. כשכל אלה נעדרים מספרות הילדים, מושמעות טענות על קיפוח ותת-ייצוג, וכשהם מופיעים סוף סוף - גם אז אנחנו לא מרוצים. ובכן, אפשר למתוח קו ברור למדי בין שוביניזם בספרות הילדים או חוסר ייצוג של מיעוטים, לבין יצירה של מעין "תיבת נוח" שאליה מוכנסים נציגים של מינים נכחדים כדי לשמר אותם בתודעה. הכל שאלה של מינון ושל האופן שבו דברים נעשים. אפשר לומר שב"דגנית הרופאה" ייצוג-היתר לוקה בדידקטיות, במלאכותיות ובכמעט הגחכה.
ואיך הדברים נראים בעברית? ודאי לא קל היה לאלוני-דגן בהכרעות התרגום הללו. הבחירה שלה היתה, כאמור, להעביר את כל הדמויות לשטח ישראלי ולמצוא להן מקבילה כשרה למהדרין. האח ממוצא אפריקני הופך ל"אבי", והילד מאותו מוצא הופך לאתיופי בשם "דני ברהנו". הילדה ההודית נקראת "הודיה" ואחיה "משה". בדיוק לאחר שמתברר כי "הודיה בסדר גמור", נשמעת דפיקה בדלת ונחשף כיסא הגלגלים של כרמלה המזכירה – מה שהופך את הסיטואציה כולה למעט מוגזמת, רוויה בהיפר-קורקציה של סטריאוטיפים.
בספר העמוס פרטים רבים כל כך בניסיון מפורש ללמד את הילד דבר על העולם,
טוב עשתה המתרגמת בהימנעותה מפרטים שיהפכו את הסצנות לזרות עוד יותר, לכאלו שאינן שייכות כלל לעולמו של קורא בישראל. בהתמודדות עם הדילמות הרבות שסיפק לה המקור, היא עשתה זאת היטב ובפתרונות שההנמקה מאחוריהם ברורה.
בסך הכל מדובר בספר חביב למדי, גם אם נטול "ספרותיות" או שאר רוח מיוחד. האיורים של ליצ'פילד יעילים כמו הטקסט עצמו ונוטים להיות ממוחשבים, נקיים וחסרי הבעה, אך עשירים בצבע ומלאי פרטים ריאליסטיים ורלוונטיים.
בסיום הספר נחשף כביכול עוד פן ב"עולם המבוגרים" ובעיסוק התובעני ברפואה: בדרך הביתה מתלוננת דגנית על היום העמוס שעבר עליה ועל כך שכואב לה הראש כיוון שלא הספיקה לאכול צהריים (מסר חינוכי גרוע בין שלל העצות הבריאות שנותן הספר). אלמלא היה מדובר בעולם המושלם והשוויוני שיצרה ברוקס, אפשר היה לגלות לילדים שדגנית בטח מרוויחה כ-25 אחוזים פחות מד"ר יוסי חורב שעובד עמה. אם כבר הולכים לעבודה בעולם המבוגרים אז שיהיה באמת, לא?
"דגנית הרופאה", מאת פליסיטי ברוקס. איור: ג'ו ליצ'פילד, תרגום: גליה אלוני-דגן, הוצאת כתר.
