נפילתה ונפילתה של מטאליקה

לנפילה כזו אפילו ג'יימס הטפילד למוד הכישלונות לא היה מוכן. יומיים של צילומים, במה בשווי 5 מיליון דולר, קידום יח"צני מסיבי והשקעה אישית של 18 מיליון דולר היו אמורים לסמן את "Through The Never", הסרט החדש של חברי מטאליקה, בתור הצלחה היסטרית, בלוקבאסטר ענק שימשוך אל מסכי הקולנוע מעריצים וחובבי קולנוע כאחד. הרעיון? סרט הופעה המשלב אלמנטים עלילתיים, שמצולם בטכנולוגיית תלת מימד שמיועדת למסכי IMAX.

על הנייר מדובר היה בפרויקט שאפתני ומרשים, ובמבחן התוצאה האמנותית - לפחות על פי הביקורות - נראה שחברי מטאליקה דווקא הצליחו. אלא שאת מבחן הקופות "Through The Never" לא ממש צלח, עם הכנסות של לא יותר מ- 3.2 מיליון דולר בשלושת השבועות הראשונים לצאתו. מכיוון שבעלי אולמות הקולנוע גובים כמחצית מסכום ההכנסות של סרט, כדי לכסות את עלויות ההפקה שלה על ההרפתקה הקולנועית של הגברת הראשונה של הרוק הכבד להרוויח 36 מיליון דולר. כלומר יותר מפי עשר מהכנסותיה עד כה.

 יש מי שתולה את האשמה בהתרסקות בקופות בתזמון האומלל שבחרו לשחרורו - כשבוע בלבד לפני צאתו של "כוח משיכה" המרשים למסכי ה-IMAX. אבל בסופו של דבר אלו רק תירוצים, במיוחד מול הצלחות כלכליות של סרט ההופעה של קייטי פרי מהשנה שעברה (שהכניס כ-25 מיליון דולר) והסרט אודות להקת הבנים וואן דיירקשן, שגרף עד כה כ-130 מיליון דולר. הסיבה האמיתית לנפילה בקופות ולחוסר ההצלחה היא, בסופו של דבר, מטאליקה עצמה - והפיכתה ההדרגתית מהרכב הרוק הגדול בעולם ללא יותר מדינוזאור עיוור ופיסח. כל כך עיוור, שאפילו חבריו לא יכלו לראות את האסון המתקרב.

אפשר לתלות את הסיבה לכישלון המסחרי של הפרויקט במספר גורמים - האחד מהם קשור בחוסר הוודאות של מעריצי ההרכב באשר לסוג הסרט שלהקתם האהובה הפיקה. מצד אחד, סרט הופעה שמציג באופן מרהיב את המיטב משתי הופעות שצולמו בוונקובר בשנה שעברה. מצד שני, פיצ'ר עם עלילה, סיפור מסגרת ושחקן ראשי חיצוני ללהקה.

מטאליקה בישראל. גם זה לא ממש עבד (צילום: ירון ברנר)

כמו בכל כרוניקה של כישלון ידוע מראש, גם לנפילה הגדולה של מטאליקה היו רמזים מטרימים ונקודות אזהרה. מי שפתחה את שנות התשעים במעבר הלא טבעי מזירת המטאל הבוערת הישר אל לב הקונצנזוס הפכה במחי אלבום (מצוין) אחד ליקירת המיינסטרים, הרכב שמככב בטקסי פרסים של כלל תעשיית המוזיקה האמריקאית ממש כפי שהוא מוביל פסטיבלי מטאל קיצוניים לחובבי הז'אנר בלבד.

אם נשים בצד לרגע את הדיון השחוק על "האלבום השחור: התמחסרות או לא", קשה להתווכח עם העובדה ששירים כמו "Enter Sandman", "Sad But True" וכמובן "Nothing Else Matters" לקחו את הטפילד ושות' לספרה אחרת בעולם המוזיקה - כלכלית ותודעתית כאחד. וזה מהלך לא מובן מאליו עבור הרכב שבשלב זה כבר חגג 10 שנות קיום והתבסס כאחד המובילים בתחומו.

הרגע בו הפכו ללהקה של כולם. "Nothing Else Matters"

"Load", שיצא ב-1996, אמנם הכיל כמה רצועות מעולות דוגמת "Until It Sleeps" (בעל הקליפ המושקע והיפה), אבל רוב רובו של האלבום נשלט על ידי להיטי רדיו פוטנציאליים מזן "Mama Said" בעל ניחוח הקאנטרי או "Hero Of The Day" - שירים לא רעים בסך הכל, אבל מהסוג שנועד לרצות קהל רחב ככל שאפשר. בין אם מטאליקה התיישבו באולפן עם אסטרטגיה מודעת להמשיך בכיבוש העולם ובין אם מדובר היה בכתיבה קלילה יותר שהונעה מכוח האינרציה של הפופולריות - העובדה היא שמטאליקה הפכה למוקצית בקרב רבים מחובבי הז'אנר שממנו באו - חובבי רעש שלא אהבו את ההתמקמות במשבצת "להקת הגיטרות שכולם אוהבים".

ברגע שאיבדה את הגרעין הקשה של מעריציה והפכה לסנסציית מצעדי השמעות, לקחה על עצמה מטאליקה את הסיכון הכרוך בחשיפת יתר וחמור מכך - את ההתמודדות עם הטעם ההפכפך של הקהל הרחב. במילים אחרות, בחממת המטאל ישמרו לך נאמנות עד המוות (אם לא תלכלך), אבל הקהל הרחב מצפה שתבדר אותו בכל זמן נתון. ואת זה לא באמת הצליחה מטאליקה לעשות עם קשקוש בינוני כמו "Reload", אלבום השאריות המיותר מ-1997.

נראה שגם חברי הלהקה הבינו שברק בדרך כלל לא פוגע פעמיים, ומעתה ועד שש (!) שנים מאוחר יותר, שחררו בעיקר אלבומי הופעה, אוספים שונים ופסי קול. S&M" ", קונצרט הופעה חיה שכלל עיבודים סימפוניים עדינים לשירים שלא באמת היו זקוקים לריכוך, כבר סימן מעבר לזירה שבה משחקים סטינג ובון ג'ובי, וגם יציאות לא רעות כמו אסופת הבי סיידס והחומרים הנדירים "Garage Inc." בעיקר שחררה הלהקה לרדיו שירים קליטים כמו הקאבר (החביב דווקא) ל-"Whiskey In The Jar" של ת'ין ליזי. על הדרך היה שם גם שיר הנושא של הסרט "משימה בלתי אפשרית" שיצא בשנת 2000, השנה שבה הפכו אורליך, המט וחבריהם באופן רשמי לחבורת מוזיקאים מזדקנים. איך זה קרה ומי גילה שהמלך, אולי, בעצם קצת ערום? האינטרנט כמובן.

ממציא נאפסטר מתגרה ולארס אורליך מתעצבן. טקס פרסי MTV שנת 2000

מכאן תהליך ההידרדרות של מטאליקה רק הפך מביך יותר. סכסוכים פנימיים, אבדן כיוון אמנותי וההתמכרות של הטפילד לאלכוהול תועדו היטב בסרט הדוקומנטרי "Some Kind Of Monster", שהציג מפגש ביזארי בין להקה ומטפל קבוצתי, הרבה לפני שהדג נחש חלמו על סיוע מקצועי. "Monster" חשף בפני העולם להקה מפורקת, חסרת השראה או מוטיבציה, שבעיקר עסוקה בלבכות את עצמה בפני הפסיכולוג שלה. בשלב מסוים נראים שניים מחברי הלהקה צופים בהופעה של הרכבו החדש של ג'ייסון ניוסטד, הבסיסט שעזב, ומכריזים עליה בעצב בתור "הדבר הבא". הצהרה מעניינת וחסרת ביטחון, במיוחד בשל העובדה שאף אחד לא באמת שמע על ההרכב של ניוסטד מאז.

הסרט מסתיים בגיוסו ללהקה של הבסיסט רוברט טרוחיו, ועל אף קליימקס מפואר וסצנת סיום מרשימה, התוצאה הנלווית לסרט היא הקשקוש "St. Anger" - אלבום גרוע שלא קלע לטעמו של הקהל הישן או החדש. גם "Death Magnetic" מ-2008 לא בדיוק הצליח לפצח את נוסחת הקסם שוב, אבל לפחות לא היה מביך כמו האלבום שהגיע אחריו.

בואו נעשה משהו עם לו ריד

"Lulu", שיתוף הפעולה עתיר ההייפ של מטאליקה ולו ריד (תנצב"ה) הבטיח להיות מפגש פסגה אדיר בין אושיות רוק ענקיות בתחומן. במשך תקופה ארוכה שיחררו חברי הלהקה הצהרות בומבסטיות לגבי איכות החומרים שהם מקליטים באולפן, עפו על כל טראק שנעשה שם, ובאופן כללי הכינו את העולם לאלבום הרוק הטוב בשל העשור.

התוצאה, ובכן, היא היתה פחות מוצלחת, שלא לומר מביכה. "Lulu" נשמע כמו הצליל שמפיקה חבורת קשישים מנותקת מעצמה או מכל היגיון כלשהו, קבוצת מוזיקאים שאיבדה מזמן כל מושג או הבנה בטיב עבודתה. עם יציאתו זכה האלבום לשלל ביקורות קוטלות, דירוגים נמוכים ומשפילים - ולו ריד אפילו סיפר על מעריצים שאיימו להתנקש בחייו מרוב זעזוע.

אז עכשיו הם משחררים סרט. ובסך הכל הביקורות שהוא מקבל לא רעות כל כך, אם מתעלמים מהפן העלילתי שבו, מתמקדים באיכות הצילום ובוחנים אותו כסרט הופעה. אבל בשלב הזה שום דבר כבר לא משנה. גם אם היא עדיין נמנית עם ארבע הלהקות הגדולות של עולם המטאל (לצד מגהדת', אנתרקס וסלייר), כל הניסיונות האחרונים של ההרכב להמציא, לחדש או אפילו לשחזר את הנוסחה הישנה כשלו כישלון חרוץ.

בראיונות הם מנסים לשדר אופטימיות, חלק מחברי הלהקה אפילו מנסים כוחם במשחק בימים אלה, אבל הסוף כבר ידוע מראש. מטאליקה את שלה עשתה, וכעת כל מה שנותר לה הוא לתחזק את בסיס המעריצים הקטן שעוד נשאר לה, זה ששומר לה חסד נעורים ושסביר להניח לא היה טורח להאזין לה לו היתה פורצת היום, עם החומרים הבינוניים והפרויקטים היומרניים.