דני רופ חתם על אדי: 'אין שימוש ללב כשמתים'

החתימה

"כבר לפני עשר שנים התחלתי לחשוב על הנושא. בוקר אחד קיבלתי טלפון מהחבר הכי טוב שלי, שבישר שרכב פגע בבת שלו כשהיא חצתה את הכביש. היא הייתה במצב קשה מאוד, עם פגיעה אנושה בגזע המוח. שהיתי איתו שם בבית החולים כמה ימים, ועם כל השוק וההיסטריה שהיו מסביב התחילו לטפטף להם שהמצב בלתי הפיך.

"אף אחד לא רוצה להאמין שהמצב באמת כזה, אבל בסוף הגיעה הוועדה שקובעת מוות מוחי והבנו שאין יותר מה לעשות. לעולם לא אשכח את הרגע שבו נכנסנו אליה יחד לחדר אחרי ההחלטה, ואתה רואה אדם שבאופן רשמי עדיין חי, שהיד שלו עוד חמה ויש דופק במוניטור - אבל מהעבר השני של המיטה ישבה מתאמת ההשתלות. זה מחזה שלעולם לא יצא לי מהראש. ראיתי את השיחה שהתנהלה בינה ובין האבא לגבי האיברים שייקחו ממנה להשתלה, כיוון שהיא גם הייתה חתומה בעצמה על כרטיס אדי.

"אני מעריץ ונדהם מהיכולות של הורים ברגע כזה, כשהילדה נושמת - אמנם לא בכוחות עצמה - לנהל דיאלוג כזה. זה משהו שלא נתפס ברגעים כאלה. כמה דקות לאחר מכן ניתקו אותה מהמכשירים, השתילו את האיברים באחרים ובכך הצילו את חייהם.

• חותמים עכשיו:
  

לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן

• מתלבטים? היכנסו לפרוייקט תורמים חיים
  

"המקרה הזה הראה לי את שני צדי המתרס. הם קיבלו את רצונה של הבת שחתמה על הכרטיס ורוב חייה עסקה בנתינה לאחרים בגרעין של הנוער העובד והלומד, והחליטו ללכת פה אחד בכיוון שהיא רצתה. אבל זה גם לימד אותי לא לשפוט אנשים שלא רוצים לתרום ולא לעשות עליהום על המשפחות. ככל שיותר אנשים יסכימו לתרום כך נציל יותר אנשים, אבל אי אפשר לשפוט אנשים שברגע הכי קשה בחיים שלהם מחליטים אחרת.

"ההורים היו גיבורים גדולים במעמד הזה, אבל איך אפשר להתמודד עם מוות של הילד? יש כאלה שעושה להם טוב לחשוב שהאיברים ממשיכים לחיות באדם אחר ומצילים אותו, אבל אין לאף אחד זכות לשפוט מישהו אחר ולהגיד לו מה לעשות".

רופ ודבורה שרר, דוברת המרכז הלאומי להשתלות, בעת החתימה(צילום: דבורה שרר)

ההתלבטות

"ההתעסקות בזה אכן יכולה להיות לא נעימה, כמו שאנשים לא אוהבים לדבר על ביטוח חיים. הרבה אנשים אולי היו רוצים לחתום על הכרטיס אבל מדחיקים את המחשבות ודוחים את העניין. בסופו של דבר, כשיודעים באופן מדעי וסופי שהאדם הזה לא יחיה יותר, ברור שהסיכוי הוא אפס. אין נסים בדברים האלה. אם האדם מת - הוא מת, וקחו את האיברים כדי להציל חיים של אחרים".

המשפחה

"גם אשתי חתומה על כרטיס. אנחנו לא מדברים על זה ביומיום, אבל בני המשפחה יודעים".

המוות

"אנחנו לא יודעים שום דבר על המוות, בעצם. אפשר להיאחז בכל מיני אנשים שחוו דברים וראו דברים, אבל אני לא מאמין לזה. גם את סבתא שלי החיו כמה פעמים והיא סיפרה על כל מיני דברים שראתה, אבל אני לא חושב שיש שימוש ללב או לכליות אחרי שמתים.

"האקט הזה של תרומת איברים הוא דבר חשוב מאוד, ביומיום שלי אני מתנדב ונפגש הרבה עם ילדים חולי סרטן, וזה הולך ביחד".

מילה לספקנים

"מדובר פה במעשה הכי אנושי שיש, לתת מעצמך כדי להציל מישהו אחר אחרי שאתה כבר לא פה. זה לא משהו שבא על חשבונך, ויש לזה חשיבות עצומה".