"חשבנו שערוץ 2 ייכשל": ערוץ 1 לפני 20 שנה
עד 93' הם היו מלכי הטלוויזיה, ואז הגיע ערוץ מסחרי עם משכורות שמנות ותוכניות נועזות. מה חשבו בערוץ 1? איך נערכו לתחרות? מוטי קירשנבאום, חיים יבין, דן שילון ואחרים מספרים על הרגע שלפני ואחרי המפץ הגדול
"המסך עולה", נכתב ב-4 בנובמבר 1993 על עליית הערוץ החדש – ערוץ 2. "סוף סוף זה קורה: היום בשעה 14:00 ייפתחו שידורי הערוץ החדש, המהפכה התקשורתית החלה", כתבו ב"ידיעות אחרונות". נראה שלכולם היה ברור שהקמתו של הערוץ המסחרי, שחוגג החודש 20 שנה, תשנה את פני הטלוויזיה בישראל – לכולם, חוץ מלערוץ הראשון.
ההצלחה של ערוץ 2 וההדחה של הערוץ הראשון מהכס הרם שלו הן עובדות ידועות כיום, אבל מתברר שאז התחושות ברוממה היו אחרות. "אמרנו לעצמנו שהם עושים משהו שייכשל, אנחנו ערוץ 1, אנחנו יודעים מה זה טלוויזיה ונתגבר עליהם בקלות", מספר חיים יבין.
בערוץ הציבורי קראו את המפה מאוחר מדי, ושיחה עם האנשים שהיו שם באותו רגע מבהירה - נותרו מטענים רגשיים עד היום.
"ערוץ 2 נתנו צ'ק פתוח"
את יום השידורים הראשון שלו פתח ערוץ 2 עם פרובוקציה קטנה, אולי רמז למה שיתרחש בעתיד: אחרי מגזין ספורט שהנחה דני רופ ושעשועון שנקרא "שיר השרירים", שודר בשעה עשר וחצי בערב סרט דוקומנטרי בשם "עגיל בזין". בערוץ הראשון לעומת זאת שודר סרט דוקומנטרי על יוסף בורג. "אנחנו הנהנו בכתפנו ועיקמנו מצחינו. אמרנו מה? יכול להיות שזאת טלוויזיה שתתחרה בנו?", נזכר יבין ביחס למתחרים החדשים.
לוח השידורים בשבוע הראשון
בערוץ 2 לא בחלו באמצעים והציעו סכומי כסף גדולים לטאלנטים של הערוץ הראשון, ומבחינת קירשנבאום זה היה הקש ששבר את גב הגמל. "חלקם הגדול של האנשים נמצאים עד היום בערוץ 2 – רוני דניאל ורינה מצליח, יותר מאוחר היו גם אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי. אין ספק שזה השפיע בעיקר על מהדורת החדשות של ערוץ 1, שהיתה צריכה לפתח כוח אדם חדש, אבל היה מכשול ברור – אתה יודע שבכל פעם שמישהו יבלוט או יוכיח מיומנות מקצועית, יהיה מי שיציע לו שכר גבוה פי כמה ממה שמותר לשלם בערוץ הציבורי. כשאתה מנסה להשיג אישורים לחוזים מיוחדים לטאלנטים, זה לוקח המון זמן ובירוקרטיה".
יעל דן, שהגישה באותם הימים את "יומן התרבות" ששודר בפריים טיים של הערוץ הראשון, מסכימה עם דבריו של קירשנבאום: "הפיתוי לעבור לערוץ השני היה מאוד מאוד גדול, אבל לי היה סיפוק מקצועי ובחרתי להישאר".
"נתנו לי צ'ק פתוח ואמרו 'תרשום סכום'", חושף חיים יבין, "אם הייתי עושה את זה – סביר להניח שהיום הייתי מאוד עשיר. היו אנשים שקנו אותם בכסף. אחרים היו כבר רבי חובלים, השמות הידועים זה דן שילון ואלכס גלעדי אם אני זוכר נכון. אני לא מצטער שלא עזבתי, אפשר להוציא את הבן אדם מהקיבוץ, אבל לא את הקיבוץ מהבן אדם". אלכס גלעדי עצמו סיפר לאחרונה בפאנל במכללה למנהל כי הציע לדן מרגלית סכום של 150 אלף דולרים.
דן שילון לא חושב שהבעיה היתה זליגת הטלאנטים: "זה לא היה הדבר הדומיננטי, קח את חיים כדוגמה, והוא לא היחיד, ערוץ 2 בנה את הטאלנטים של עצמו. המשבר הגדול של הערוץ הראשון היה בתקופתו של מוטי קירשבנאום. אני אוהב אותו וחושב שהוא איש מקצוע מהשורה הראשונה, אבל הוא לא הצליח לתת פייט לערוץ 2 לא משום שהטאלנטים ברחו, אלא משום שהתוכניות לא היו נכונות".
בערוץ 2 סיפקו כבר בשבוע הראשון לוח שידורים מרשים לערב שישי. בחמש וחצי שודרה "זהו זה", בהמשך "שישי חי" עם נועה ירון, מרב מיכאלי ואורלי ברבי, אחר כך מהדורת אקטואליה עם גבי גזית, תוכנית סאטירה עם טוביה צפיר ("צפיר הנפש") ו"מין תוכנית" עם ד"ר רות ורסטהיימר שייעצה, איך לא, על סקס.
בערוץ הראשון, לעומת זאת, שודרו סרט ערבי, יומן חדשות בערבית, תוכנית מגזין "צולם ביום חול", הופעה של ריקי גל וסרט קולנוע.
"קשה מאוד לערוץ ציבורי להתחרות עם גוף מסחרי", אומרת דן. דליה מזור סבורה שלא היה צורך לשנות את ההיצע של הערוץ הראשון באותה תקופה: "הוא היה צריך להישאר כמו שהוא ולא להיכנס לפאניקה, להיות בטוח במה שהוא מציע". יבין מוסיף כי "אמרנו שאנחנו נישאר בשלנו – לא ניסחף בזרם הרייטינג ונמשיך לעשות טלוויזיה איכותית. בערוץ 2 היתה מנחה שהיא היום חברת כנסת שנכנסה לאמבטיית חלב, וכאן מתחברים לי הדברים שאלכס גלעדי (נשיא קשת, ר.ב) אמר: 'רייטינג הוא לא הדבר הכי חשוב – אלא הוא הדבר היחיד שחשוב'. בהמשך גם אנחנו נסחפנו לרייטינג למרות שאנחנו לא מתוגמלים ממנו תקציבית".
"ישן בשמירה"
אף אחד לא חשב אז שערוץ 2 עתיד להפוך את הערוץ הראשון ללא רלוונטי, ובכיריו בימים ההם לא שוכחים זאת עד היום. "ערוץ 1 ישן בשמירה", אומר יבין, "הוא לא התכונן כלל. חשוב לזכור שערוץ 2 עשה לנו התגנבות יחידים, כלומר הוא לא התחיל בזבנג וגמרנו, זה היה בטפטוף".
הטפטוף הזה הפך למבול ב-1995 - בסיקור האירועים החדשותיים של רצח רבין. בעקבות הטיפול החדשותי באירוע ההיסטורי הזה, נותרו משקעים רבים. לפני כמה שבועות התראיין לגלי צה"ל עוזי פלד, מי שהיה אז מנכ"ל הזכיינית טלעד, וסיפר כי ערוץ 2 הציע לערוץ הראשון שיתוף פעולה בסיקור החדשותי של הרצח, אולם הוא סירב.
מוטי קירשנבאום דוחה את הטענות: "עוזי פלד לא הציע שיתוף פעולה וזה לא נכון, הדבר היחיד הוא שעלתה אפשרות לשתף פעולה בשידורי הטקסים על מנת לחסוך כסף שזה בסדר. במה שקשור לעבודה עיתונאית זו שטות מוחלטת לחשוב על שיתוף פעולה, הרי בשביל זה קיימת תחרות".
על התחושה במסדרונות אז מספר אחד מעובדי הערוץ הראשון לשעבר: "כבר אז התחילו המחלות המוכרות של ערוץ 1. היתה תחושה לא טובה, להרבה אנשים לא היה טוב לבוא לעבודה וככה קשה מאוד לנצח, לא ראית את הרצח שלהם בעיניים, ובמערכת חדשות זה דבר הכרחי".
חיים יבין חושב שההסבר להתנהלות הוא דווקא מלמעלה: "כמעט כל הממשלות לדורותיהן לא היו טובות לערוץ הזה".
"נקודת המפנה המשמעותית ביותר היתה רצח רבין", מוסיפה מזור, "התעוזה שערוץ 2 פעל בה בעניין הזה, משליכה השלכות עד היום. המשבר של ערוץ 1 החל אז, והוא ממשיך להדרדר עד היום".
"ערוץ 1 הצליח כי לא היתה אלטרנטיבה"
"התחרות לא היתה בתנאים שווים", מסכם קירשנבאום, "ערוצים מסחריים יכולים להציע לעובדים שלהם איזה שכר שהם רוצים בעוד שברשות השידור אתה כבול למדרגות שכר".
"אני חושבת שערוץ 1 טעה בגישה שלו כשערוץ 2 עלה לאוויר. נכנסו שם ללחץ מאוד גדול ובמקום להחליט שהוא הערוץ המוביל והוא ה-BBC של השידור הציבורי כמו שהיה בתוכניות איכות וברמה גבוה, הוא החליט להתחרות בכלים של ערוץ 2. עלו שעשועונים שמחלקים כסף עם דודו טופז, היה מגוחך לכוון לאותו קהל", אומרת מזור.
ואולי בכלל ערוץ 2 לא היה צריך לעשות הרבה כדי לעקוף? "ערוץ 1 הצליח רק משום שלא היתה אלטרנטיבה אחרת. נכון שהיו שם תוכניות והפקות ראויות לשידור ואיכותיות, אבל הן בטלות בשישים בהשוואה ללוח שידורים כולו", אומר שילון.
"המציאות טפחה על פנינו", מסכם יבין.
