נורית זרחי: לכתוב את הבלתי מפוענח

הכתיבה על יצירתה של נורית זרחי נתונה לא פעם במרחב של יחסי כוחות. אולי יותר מכל יוצרת אחרת הכותבת בעברית, זרחי מהלכת קסם על קוראיה. היא שובה אותם בשפה הייחודית לה, שפה שהיא בונה מחדש בכל ספר וספר, כמעין שפה נוספת לזו הקיימת והשגורה בפי כל.

לעוד ביקורות על ספרי מקור ב-ynet:

• חנוך ברטוב: דרמה לכודה בין כתלי הסיפור
• ניר ברעם שובר את הכלים
• יעל נאמן לא עוזבת את הקיבוץ
  

היא שובה את הקוראים גם בזכות תודעתה הסתורה, שלעולם אינה חד-משמעית, כאשר בעיצובה בטקסט גלום כוח קמאי כמעט, כאילו אנחנו מתוודעים לבארות נפשה המוצאות את ביטוין במצבי תודעה שונים, שאינם מאפשרים תפיסה אחת של המתואר.

"בצל גבירתנו". כתיבה כתחרות הורדות ידיים

זרחי גם שובה את קוראיה במערכת יפהפייה של סמלים, ההולכת יד ביד עם תיאורי יום-יום ועם דיאלוגים ישירים וסתומים כאחד. אכן, רבים הם הקפלים בטקסטים של זרחי, ולכן המשמעויות והחוויות העולות מהם מרגשות ומפעימות, ובעיקר - יפות עד מאוד באופן עיצובן.

אז מדוע ניתן להמשיל את הכתיבה אודותיה כתחרות הורדות ידיים? משום שהלב מושך אל אותו יופי ואל אותה הפליאה מהעולם הייחודי והספציפי שזרחי מיטיבה לתאר. הוא נמשך אל הלשון ה"זרחית", שמצאה לה אחיזה ביצירתה למבוגרים ולצעירים גם יחד.

אבל ישנה יד נוספת בתחרות ההורדות, ויד זו מבקשת לנטרל קצת את הרגש, בבחינת "מוכרח להיות כאן דבר מה נוסף מעבר ליופי העצום", דבר מה שמניח את המילים עתירות החוכמה והסגנון במערכת צורנית, תחת קונסטרוקציה שמלכדת הכול יחדיו - וזו חשובה עד מאוד בחוויה שהספרות יוצרת.

הילדות מתקיימת תמיד

כדאי לקרוא את קובץ הסיפורים החדש של זרחי, "בצל גבירתנו" (סדרת ליריקה, ידיעות ספרים), דרך בחינה של המהלכים הצורניים שהיא מבצעת. זרחי זכתה בפרסים רבים ובהערכת הביקורת והקהל על יצירתה לילדים ועל שירתה (גם המסות שכתבה נהדרות!), אך התגובות לסיפוריה הקצרים היו אמביוולנטיות.

את ההקשרים בין קובץ סיפורים זה למכלול יצירתה של זרחי, כמו גם את התייחסות לתמות ולמוטיבים מרכזיים בקורפוס האדיר שלה, היטיבה לשרטט ד"ר שי צור, שהוסיפה אחרית דבר מרשימה בהיקפה לספר, ואותיר למתעניינים בכך לקרוא אותה משום שהיא יצירה מעניינת בפני עצמה - מרתק במיוחד העיסוק בפואטיקת הצללים של זרחי.

"בצל גבירתנו" הוא נדבך נוסף בהתבוננות המתמדת של זרחי בילדותה, או נכון יותר - בחוויית הילדות הספציפית. זרחי אינה מסתפקת בתיאור התרחשות. למעשה, זה כלל לא מעניין אותה. אצל זרחי מה שנמצא בין הצללים הוא המעניין. כל מה שנסתר, חבוי, בלתי מדובר, נדחק הצידה ומודחק בכוח - אלו אבני היסוד לכתיבתה משום שהם יוצרים את החוויה הסובייקטיבית. גם ביצירתה לילדים ניתן לזהות את הנטייה הזו, רק שלרוב חותמים את העניין בכך שיש רבדים רבים ליצירה.

זרחי מגישה את עלילת הסיפור באמצעות רטוריקה מסוימת מאוד. היא דוברת (או מנסה לדבר) את מה שלא מוזכר. היא כותבת את הבלתי מפוענח, ולא בכדי היא שבה וחוזרת אל תקופת ילדותה - אל הבדידות, אל מות האב, אל חוסר האונים, ובקובץ סיפורים זה - גם אל דמות האם האלמנה שלא מצאה את מקומה.

לקפל את הניכור

הניכור והזרות העולים בחלק ניכר מכתביה מקופלים בכל מילה ומשפט, בכל ניסוח נוצץ ומבריק. לעתים הם ברורים יותר ולעתים סמויים ומרמזים על תחושת אי-נחת בלתי פוסקת, ועל אובדן קיומי ואבסולוטי שמקשה מאוד לחיות את החיים.

בכל הסיפורים בקובץ מתקיים מהלך של קרבה וריחוק, ומהלך זה משפיע על הצורה של הטקסט, על מבנהו ועל האופן שבו העיצוב הצורני משפיע על הטרנספורמציה של הרגשות המונחים בערבוביה מאחורי השפה.

זרחי מספרת - ולא מתארת - אירוע מסוים או רצף אירועים, והיא מספרת אותם מתוך ראייה חודרנית ואפילו פולשנית, המזהה את הפרטים הקטנים ביותר, ורגישה למה שמתרחש מסביבה. היא מקרבת אותנו אל המסופר כמעט בדוחק, עד שאנו מרגישים את עצמנו שם, לצידה - לא משנה אם הסיפור מתרחש בחצר עלובה או על גבי סיפון אונייה.

הקרבה יוצרת השתקעות, מעוררת הזדהות וחמלה ומעבה את האפקט הוויזואלי הנוכח כל כך ביצירתה של זרחי - הכל מוחשי, מופיע לנגד עינינו בן-רגע במלוא הדרו או במלוא כיעורו. אולם לצד זאת, זרחי שומרת על ריחוק. העמדה שלה כמספרת, ובמיוחד בספר זה, תהיה תמיד של זרה המתבוננת פנימה.

התוהה הנצחית

זרחי אינה כותבת מתוך הבנה והפנמה מוחלטת של המתרחש, והיא גם אינה מבקשת מאיתנו שנבין את הכל. כמו ביצירתה לילדים, היא מרבה להותיר פרצות, מהמורות ואפילו סתירות שלא ניתן ליישבן, והרי אלו הן באמת החיים, ויש בכך יופי - אבל יש בכך גם סבל גדול.

יכולתה של זרחי לשים על אותו מישור את פעולות הקרבה והריחוק, יוצרת, לדעתי, מערך צורני מעניין מאוד, שלא הגיע לכדי מיצוי בספרה בעל השם הנהדר, "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות", ואילו כעת, בקובץ "בצל גבירתנו" הצורה מגובשת ומשכנעת יותר, מובילה את הפן הרגשי - אך לא נותנת לו את המושכות.

היא אינה משוקעת בתוך הסיטואציה ועל כן היא מתבוננת עליה - אך לא כמספרת כל-יודעת,

אלא בדיוק הפוך - כתוהה נצחית, כמי שאינה מסוגלת לדעת או להבין - אך עדיין מנסה. ומשום שהיא מצליחה גם להתקרב לסיטואציה - על ידי מתן שפה למה שלא נאמר ומתפרש בתודעתה - היא מאפשרת לקוראים להתקרב גם אליה, אך מתוך ידיעה ברורה שישנן אפשרויות נוספות להתבוננות הזאת. פנים נסתרים לסיפור שאנו קוראים.

זו צורה שיוצרת תנועה מתמדת, כמו משיכת חבל בין הקיים למדומיין, בין הציפייה להתרסקותה, בין הרצון להכרח. כל אלו נמצאים בבסיס הסיפורים, בדמן של הדמויות, בבחירה של זרחי מה למסור בדיאלוגים, ובאילו מקומות להחריש. הארכיטקטורה הטקסטואלית שנוצרת, בנויה כמו מבני מדרגות שמשנים את מיקומם לפי הצורך. אין נרטיב סדור. אין סגירה הרמטית. אין נקודת מוצא ונקודת סיום ברורות.

הדבר בא לידי ביטוי בכל הסיפורים ובנוגע לכל הדמויות, ומתוך כך משורטט הווי פגום ופרום, שבו שלובים יחדיו חללי מלחמה, עולים חדשים, השפה האנגלית, קישורים ליצירות תרבות ואמנות, חיי משפחה ומערכות יחסים זוגיות, ובעיקר - אובדן. אותו בור שלא ניתן למלא בהבנה, וגם לא ניתן למלא באמת במילים. ואת חוסר היכולת הזה למלא זרחי כותבת, ובהצלחה רבה.

"בצל גבירתנו", מאת נורית זרחי. הוצאת ידיעות ספרים. 197 עמ'.