רחוק מהבית, קרוב ללב: על קו פריפריה-מרכז

שיקולים כלכליים, עקרונות חינוך ורווחה, שורשים או כמיהה לאיכות חיים פטרו רבים מאזרחי ישראל ממאבק על פיסת אדמה במרכז והובילו אותם לתקוע יתד בשוליים הגיאוגרפיים של ישראל. הצורך בפרנסה ראויה, עם זאת, מחזיר אותם מדי יום לגוש דן - וחוזר חלילה. בעוד התחבורה הציבורית לא מספקת פתרון וכלי הרכב המשפחתי הופך באחת לבית נייד שבו מבלה הנהג חלק ניכר משגרת יומו, מעידים המרואיינים על חיים נטולי חרטה. זהו סדר יומם במדינה שרובה פריפריה.

עוד בערוץ החדשות של ynet:

"הניו יורק טיימס" מסמן רמטכ"ל עתידי?

אביטל בלומנקרנץ ובן זוגה גיא עובדיה, שניהם בני 26, מתגוררים בשכונת עוזיהו המלך בבאר שבע. "למדתי באוניברסיטת בן גוריון והתחלתי לעבוד השנה בתל אביב", סיפרה בלומנקרנץ. "יש לפניי שנתיים וחצי סטאז', אז יש לי עוד הרבה זמן להחליט אם להמשיך לעבוד במרכז או לעבור לעבוד בבאר שבע".

אביטל בלומנקרנץ וגיא עובדיה(צילום: אביטל בלומנקרנץ)

סדר היום שלה כולל יציאה ברכבת מבאר שבע בשעה 6:48, "כדי להיות ב-8:00 במשרד. לוקח לי שעה וחמש דקות נסיעה לתחנת השלום ואז 10 דקות הליכה למשרד. דווקא ממש נוח לי, כי ברכבת אני יכולה לנמנם או ללמוד, ומעדיפה את זה על פני נסיעה ברכב ועמידה בפקקים. בסביבות שש וחצי-שבע בערב אני כבר בבית. אנשים המומים שאני גרה בבאר שבע ועובדת בתל אביב". 

עיצומים ברכבת. תחבורה ציבורית אינה מהווה פתרון יעיל(צילום: חיליק סימני)

בלומנקרנץ העידה על עצמה שהיא אינה אוהבת ערים, אך הסבירה כי "בדרום אני דווקא כן רואה את עצמי כי יש שם שקט. גדלתי בשוהם כשהייתה עוד קטנה וזו הייתה חוויה. הדרום מספק איכות חיים דומה. תל אביב עמוסה מדי בשבילי. בן זוגי הוא במקור מלהבים והוא מאוד אוהב את הדרום". ליתרונות מצטרף גם שכר הדירה הנמוך באופן יחסי (כ-2,200 שקל) ומחירי מוצרי מזון זולים. מן הצד האחר, הכמות הקטנה של מקומות הבילוי בבירת הנגב מהווה חיסרון עבורם.

עם החברים בדרך לעבודה

אלעד קופרברג (30) מתגורר עם אשתו מור (28) במושב שדה משה שבחבל לכיש, אבל עובד בפארק ההיי-טק הר חוצבים שבירושלים. "עברנו לשדה משה כי אשתי דוקטורנטית למדעי המוח באוניברסיטת בן גוריון", סיפר קופרברג. "הסידור הזה הוא יחסית נוח כי המושב יושב ממש על כביש 6".

קופרברג חולק את נסיעותיו עם חבריו לעבודה בקאר-פול ומספר כי "נחמד לעלות לירושלים עם עוד אנשים. אנו בדרך כלל שלושה שנוסעים כבר שנתיים, כל יום באוטו של מישהו אחר. זה חוסך דלק בצורה משמעותית ומעביר את הזמן יותר בכיף. 50 דקות עד שעה בהלוך וזמן דומה בחזור".

המושב מספק, על פי קופרברג, איכות חיים, שקט, חניה "וגינה שקשה למצוא במרכז הארץ". החסרונות, עם זאת, באים גם הם לידי ביטוי. זמן הבילוי על הכביש מצטבר לכשעתיים ביום והתחבורה הציבורית אינה מסייעת. "אם הייתה לי עבודה ליד הבית לא היו חסרונות במגורים פה. אחרי סיום הדוקטורט נשקול מחדש".

שיחת בוקר מהאוטו עם הילדות

אפי מושקטו (50) מתגורר עם אשתו בת ה-48 וארבע בנותיהם בקיבוץ קליה שבמועצה האזורית מגילות בצפון ים המלח, ועובד כמנהל מכירות בכיר בפארק העסקים איירפורט סיטי, סמוך לנתב"ג. "אנחנו מתגוררים בקיבוץ 15 שנה", סיפר. "ב-2009 השתחררתי מהצבא אחרי 30 שנה ומאז אני עובד במוטורולה ישראל. אשתי עובדת באזור ים המלח מאז שעברנו לשם, תחילה כבעלת עסק פרטי וכעת בקיבוץ".

אפי מושקטו ובני משפחתו

לדבריו, "הגענו לקיבוץ קליה בעקבות תפקידי כמח"ט הבקעה, ונשארנו כי האזור מדהים ושקט. כשאנשים מהמרכז רוצים לבלות ולקחת קצת חופש, הם נוסעים לים המלח. אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים לחיות בחופש ולגור במקום שקט, יפה ונוח עם אווירה טובה. החלטנו שהעבודה תהיה ברעש, במרכז המדינה. כשאני מסיים את העבודה כל יום, אני חוזר לחופש, כך שרוב האזרחים נוסעים לחופש ואני חי בחופש".

הוא הדגיש גם את איכות מערכת החינוך באזור וסיפר כי משפחתו גרה בשכירות אך נמצאת בשלבי בנייה של בית בהרחבה הקהילתית. "אני נהנה במקום העבודה שלי ומוכן לנסוע אליו כל בוקר, ונהנה ממקום המגורים שלי ומוכן לחזור לחופש הזה כל ערב. יש לי אוטו מהעבודה, אני יוצא כל בוקר בשעה 6:00, לוקח לי שעה ורבע עד שעה וחצי בלי פקקים, ועם פקקים יכול לקחת לי שעתיים. בדרך חזרה לוקח לי שעה וחצי ובשעה שמונה בערב אני כבר בבית".

בהיעדר רכבת מתאימה ועם תדירות נמוכה של אוטובוסים, הודה מושקטו כי "כל אחד היה מעדיף לעבוד קרוב לבית, אבל כל אחד הולך למקומות שבהם הוא רוצה לעבוד, ואין לנו לצערנו בפריפריה מקומות עבודה לכולם. ההשקעה היא לא פשוטה, יש יותר הוצאות על נסיעות ויותר זמן על הכבישים, וכך פחות זמן משפחה. אצלנו יש נוהל קבוע שהילדות מתקשרות מהנסיעה כל יום בבוקר לשאול אותי מה נשמע. בשעות שהן מתעוררות אני כבר בנסיעה".

מרכז הרחק מהמרכז

רפי כהן (37) גר עם אשתו בת ה-32 ושלושת ילדיהם בחיפה, אבל "מתפזר" בעבודתו בין חנויות רשת הצילום שבה הוא שותף. אשתו עובדת בחיפה, והמשפחה רכשה לאחרונה דירה בקריית אתא, אך כהן מעביר חלק ניכר מיומו בדרכים. "יש לי רכב מהעבודה. אני לא צריך להגיע בשעה קבועה, אבל בדרך כלל אני יוצא בסביבות 7:30 בבוקר. כשאני נוסע לסניף הרחוק ביותר שלנו, ברחובות, זה לוקח שעה וחצי עד שעה ושלושת רבעי. אני לא חוזר הביתה לפני 18:00, אבל לפעמים, בתקופות עמוסות יותר, אני חוזר גם בעשר-אחת עשרה בלילה".

אופי העבודה של כהן לא מאפשר לו להתנייד בתחבורה ציבורית ויתרונותיהן של חיפה והקריות - "מרכז הרחק ממרכז הארץ", כהגדרתו - יובילו בהכרח לשימור אורח החיים הנוכחי. "בחיפה גרים ההורים שלי ושל אשתי, שעוזרים לה מאוד עם הילדים. הסביבה הטבעית שבה גדלנו היא חיפה ואנחנו רגילים ואוהבים את האזור", סיפר.

לדבריו, "יוקר המחיה במרכז גבוה מדי ואני משוחד. גדלתי בעיר הזאת ואני אוהב אותה. לא חסר לי בה דבר. אולי חיי לילה, אבל אנחנו הורים לשלושה ילדים, אז אנחנו מתגברים על זה. כשרוצים לצאת, יוצאים. אני לא אעזוב את האזור בחיים".

נשארו בחיפה. ארכיון (צילום: אלעד גרשגורן)

למה לגור בפריפריה?

"צריך קודם כול לשנות את התפישה שקירוב הפריפריה למרכז משמעותה קירוב הפריפריה לתל אביב. יש עוד מרכזים וגם עליהם צריך לתת את הדעת", הסבירה חוקרת מדיניות התחבורה, ד"ר גלית כהן בלנקנשטיין. "ההנחה שחיזוק הפריפריה ייעשה רק על יד חיזוק תשתיות התחבורה למרכז היא מאוד בעייתית, כי אם אין אטרקציה אחרת לגור בפריפריה, למה נגור שם? הצפון מושך אנשים שרוצים את איכות החיים הפסטורלית ולדרום המשיכה היא יותר אידיאולוגית. צריך לבדל את המקומות האלה ולעשות אותם אטרקטיביים בזכות עצמם, מבחינת השכלה ודיור".

בלנקשטיין, חברת סגל במחלקה לגיאוגרפיה ובבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, הוסיפה כי "ההנחה היא שבעצם מי שגר בפריפריה בהכרח רוצה לעבוד בגוש דן, אבל יש עוד אזורי תעסוקה שיותר קרובים לפריפריות מסוימות ואליהם יש שירות תחבורה ציבורית ואתה לא חווה את הפקקים כמו שאתה חווה אותם בכניסה לגוש דן. תל אביב היא לא המרכז הגדול היחידי של תעסוקה". 

אוריאל לדרברג, מנכ"ל ארגון "פעמונים", שמדריך ומלווה משפחות בהתנהלותן הכלכלית, הדגיש את כשלי המדינה לעודד תושבים לעבור לפריפריה. "זה לא הגיוני. המדינה הייתה צריכה לשמוח שאנשים הולכים לגור בפריפריה, אבל אין שם תשתית. אנשים גרים במקומות שמהם הם לא יכולים לצאת לעבודה ואין תחבורה ציבורית".

לדברי לדרברג, עם פתרון בעיית התחבורה, הגברת רמת התחרות העסקית ובניית דירות להשכרה בפריפריה "החיים היו נראים אחרת", כהגדרתו. "יש אנשים אורבניים שצריכים את העיר ולא רואים אותה ככאוס, ומנגד יש את אלה שרוצים את השקט ומוכנים להשקיע בנסיעה ארוכה לעבודה. הפריפריה לא מיועדת רק למשפרי דיור ולאנשים שמתגוררים בווילות".

אתי (37) ויובל (38) זיו, שעברו לפני שלוש שנים מרמת גן לתל עדשים, ממשיכים לעבוד בחברות תוכנה בתל אביב, ולא מתחרטים לרגע. השניים רכשו בית בהרחבה של המושב, מגדלים את שלוש בנותיהם ומעידים על איכות חיים בהישג יד. "אנחנו לא יוצאים בכל יום, אבל בכל פעם שאנחנו רוצים לצאת, יש לנו לאן. יש סרטים, הצגות ומסעדות מצוינות במרחק

קצר מאוד. אנחנו לא מרגישים בשום מחסור וגם אין בעיית חניה", הם מדגישים בחיוך.

בני הזוג עובדים לא מעט מהבית ונוסעים לתל אביב לסירוגין, כך שלרוב אחד מהם נמצא בבית לקבל את הילדים החוזרים ממוסדות החינוך. "יש יתרון גדול לגמישות שנותנת העבודה מהבית", סיפרה אתי. "אני לא בטוחה שהיינו שורדים אם היינו צריכים לנסוע חמש פעמים בשבוע לתל אביב". בעלה מתייחס לאותה נסיעה כאל "זמן איכות שבו אפשר להקשיב למוסיקה, לחשוב ולהיות עם עצמך", כהגדרתו, וחישב כי "תושב המרכז שנוסע בכל יום לעבודה נוסע הרבה יותר זמן" ממנו.

"החיים פה לא יותר זולים בשום פרמטר", אמרו בני הזוג. "משלמים יותר על נסיעות ועל חינוך, כך שהנושא הזה לא מהווה שיקול להמשך העבודה במרכז".