כשערפאת פחד ועלה לנאום באו"ם עם אקדח
"כלפי חוץ הוא העמיד פנים אמיצות, אך היה ברור שחשש לחייו", העידו בניו יורק השבוע לפני 39 שנים, אחרי נאום הבכורה של הטרוריסט וראש אש"ף בעצרת הכללית. וגם: עברייני אנטנות הטלוויזיה בתל אביב - ומתי אמרו "אוי למי שאין לו טלפון ואוי ואבוי למי שיש לו"?
כשאקדח בחגורת מכנסיו עלה ראש הארגון לשחרור פלסטין, יאסר ערפאת, לראשונה בחייו לדוכן הנואמים באו"ם. בנאומו הראשון באולם בניו יורק, באמצע נובמבר 1974, הוא אמר: "באתי לכאן כשאני נושא עמי עלה זית ורובה של לוחם חופש, אל תתנו לעלה הזית להישמט מידי". איני רואה שום צורך במולדת יהודית, הדגיש, והבטיח שארגונו ימשיך במעשי הרצח אם לא תהיה היענות לתביעתם להקים מדינה פלסטינית.
השבוע לפני - כל הכתבות
האו"ם, השבוע לפני 39 שנה, נהג במנהיג אש"ף מבחינה טקסית כאילו היה ראש מדינה. בעת נאומו בעצרת האו"ם הופסקו דבריו מדי פעם בתשואות סערות, בזמן שדיבר למעשה על הצורך בהכחדתה של מדינת ישראל.
ערפאת, שהובא לבניין האו"ם במסוק ישירות משדה התעופה בניו יורק, פנה בקריאה ישירה לעם האמריקני לתמוך בעמו. הוא אמר כי הנשיאים וושינגטון, לינקולן ו-ווילסון היו תומכים בוודאי בפלסטינים. מנהיג ארגון הטרור תיאר בנאומו את ישראל כמדינה טרוריסטית, הקשורה באימפריאליסטים וברודנים בכל מקום. למרות זאת, אמר, הוא מוכן להתיר ליהודים לחיות במדינה פלסטינית. "אנו נקדם את היהודים לחיות בתוכנו, כפי שקידמנו בברכה אצלנו את הארמנים, כשאלה נמלטו מרדיפות", טען בהתייחסו לכל שטח מדינת ישראל.
בליטה גדולה על מותנו של ערפאת מצד ימינו, העידה על אקדח שנשא. ואכן, אחד משומרי ראשו הפלסטינים הודה לאחר מכן כי ערפאת בא לעצרת הכללית כשהוא חמוש באקדח. אחרי שהדבר עורר מורת רוח, נכתב ב"ידיעות אחרונות", הכחיש כי ערפאת היה חמוש. אבל בסופו של דבר התברר כי מדובר היה באקדח.
"מרצחי ילדים רצויים באו"ם"
המשלחת הישראלית החרימה את נאומו של ערפאת, שנמשך כמעט שעתיים. פרט לישראל, נכחו כל המדינות שהיו חברות אז באו"ם בנאומו של ראש אש"ף. בהמשך אותו יום עלה לדוכן הנואמים השגריר הישראלי יוסף תקוע. הוא לא זכה למחיאות כפיים סוערות, ונשא את דבריו בפני אולם שהיה כמעט ריק לחלוטין. "העצרת הכללית נכנעה למעשה לארגון רצח שמטרתו היא השמדתה של מדינת ישראל. האו"ם הכריז למעשה כי 'מרצחי ילדים רצויים כאן'. ביום הזה שוקצה הבמה הזו על ידי מנהיג הכנופיות שלהם, אשר הכריז שהאלימות ושפיכות הדמים יסתיימו רק כשתהיה היענות לתביעת המרצחים וכשיושגו מטרותיהם".
למחרת ביקש שוב תקוע לנאום בדיון על השאלה הפלסטינית. אבל 75 מדינות הצביעו נגד האפשרות להעניק לשגריר הישראלי את זכות הדיבור, בעוד 23 תמכו בהצעה ו-18 נמנעו. ישראל מחתה בתוקף על ההחלטה ואמרו כי מדובר באפליה של נשיא העצרת דאז, האלג'יראי עבד אל-עזיז בוטפליקה (היום נשיא אלג'יריה). נציגי המשלחת הישראלית טענו כי הוא מנע מישראל להשמיע את קולה באו"ם.
גולדמן ורוזנברג ממשלחת אש"ף
הביקור של ערפאת בניו יורק נמשך 24 שעות. ראש אש"ף, כך תואר אז, היה כל כך נפחד עד כי לא נפרד אף לרגע מאקדחו. הוא סירב לזוז בלעדיו אפילו משהוברר לו כי עשרות ומאות אנשי ביטחון מופקדים על ביטחונו. קצין במשטרת ניו יורק הסביר: "מר ערפאת פחד מאוד שירצחו אותו".
מזכ"ל האו"ם קורט ולדהיים ביקש מערפאת להיפרד מאקדחו בעת הנאום, אולם ראש אש"ף סירב בתוקף. "פחד גדול אחז בו", סיפר אחד הפקידים באו"ם. "כלפי חוץ הוא העמיד פנים אמיצות, אך היה ברור בהחלט שהוא נפחד, חושש לחייו".
מי שעוד חששו לחייהם היו 15 מנציגי אש"ף שהתגוררו בקומות העליונות של מלון "וולדורף טאוורס". כמה מהם נרשמו גם תחת שמות יהודיים, כמו גודלמן, גולדברג ורוזנברג.
עבריינים על הגג
באמצע חודש נובמבר 1969 עסקה המדינה בעשרות אלפי עבריינים חדשים, שכל חטאם היה הרצון לראות את שידורי הטלוויזיה של המדינות השכנות וגם לקלוט את שידורי הערוץ הראשון והיחיד בישראל בצורה טובה יותר.
מהנדס עיריית תל אביב קבע כי "כל האנטנות הפרטיות בעיר אינן חוקיות". החוק קבע אז כי כל בעל מקלט טלוויזיה להצטייד ברישיון מתאים אם הוא רוצה להקים אנטנה על גג ביתו. הנימוק של אנשי משרד הפנים: "קיווינו למנוע מצב שבו כל אזרח יקים לעצמו אנטנה עד שכל הערים והיישובים ייראו כג'ונגל של אנטנות".
החוק קיבל את אישורה של הכנסת, אבל בתל אביב לא ממש הורגש. אלה שהציבו על ביתם אנטנה לפני מלחמת ששת הימים - זכו בחנינה. נגד אחרים הגישה העירייה תביעות לבית המשפט לעניינים מקומיים. השופטים נתנו קנס של לירה אחת ל"עברייני האנטנות".
מרדכי וירשובסקי, אז היועץ המשפטי של עיריית תל אביב ולימים חבר כנסת ויקיר העיר, ביקש להקל עם האזרחים. "התקנות נוסחו כך שיש בהן משום הטלת חובה שאין הציבור יכול לעמוד בה", הוא כתב.
ומה צריך לעשות כדי לא להיחשב כעבריין אנטנות? המהנדס שלמה גלובר ממינהל ההנדסה של העירייה הסביר ל"ידיעות אחרונות": "אם אתה גר בבית משותף - כנס את כל הדיירים וגייס חתימות למען הקמת אנטנה מרכזית. אנטנה כזאת היא חוקית ותזכה לאישור מתאים".
היו גם כאלה שניסו לעשות כסף על גבם של שוכרי הדירות. לעירייה הגיעו תלונות כי בעלי בתים דורשים תשלום מיוחד משוכרים כדי לחתום על מסמך מתאים, שיאפשר לשוכרים לקבל את אישור העירייה.
רוגז לבב בטלפון
באמצע נובמבר 1964 ניכרה בארץ מצוקה תקשורתית, ובכנסת דנו במחסור בטלפונים. "הטלפונים אינם בעיה, הם צרה צרורה", טען יו"ר ועדת הכלכלה דאז בנימין אבניאל מחרות. "זו לא סתם צרה, אלא צרה כפולה ומכפולת. כי אוי למי שאין לו טלפון ואוי ואבוי למי שיש לו".
אבניאל פירט אז את תקופת ההמתנה וחשף כי 54 אלף משפחות מחכות למכשיר המיוחל. אבל שר הדואר אליהו ששון הבטיח רק 32 אלף טלפונים שיסופקו בשנה לאזרחי המדינה. הח"כ מחרות אמר לפני 49 שנים כי גם ברי המזל שיש להם טלפון עם חוגה בבית סובלים. "מי שנגאל ויש לו טלפון, הרי מנת חלקו מריטת עצבים, רוגז לבב, איבוד זמן רב, מספרים שלא אותם הוא מבקש וחשבונות מוגזמים לתשלום". היום נראה שרבים היו מסכימים עם משפט זהה בנוגע לסמארטפונים.
מהנתונים שנמסרו באותו דיון עולה כי באותה תקופה היו בישראל 6.6 מכשירי טלפון לכל 100 תושבים.
בארצות הברית היו באותו זמן 43 מכשירים, בשבדיה 40.3, בקנדה 33.7 ובצרפת 10.5. "אם זו נחמה, הרי שבלבנון יש 4.1 טלפונים ל-100 איש", הוסיף אבניאל.
השר ששון השיב כי אין איש בישראל המצטער יותר ממנו על כך שיש הכרח להשיב פנים כה רבים ריקם. הכול, לדבריו, רוצים שירות טוב ואינם מתעניינים לא בקשיים ולא בתירוצים. לאחר מכן הוא התגאה כי בשלוש שנות כהונתו במשרד הותקנו 70 אלף טלפונים, יותר מאשר ב-12 שנותיה הראשונות של המדינה.
ששון אמר כי נעשים מאמצים להדביק את הביקוש ולהתגבר על הקשיים. אין להשוות את ישראל לארצות אירופה וליפן, הוא הדגיש, כי אנחנו מדינה צעירה והם קיימים מאות שנים. ח"כ מנחם בגין התערב ואמר: "אבל הטלפון אינו קיים מאות בשנים".
לפנייה לכתב/ת 
