חיבוק מהמחשב: בדידות בעולם דיגיטלי
כמה חברים יש לכם בעמוד הפיסבוק שלכם, כמה מהם אתם באמת מכירים, עם כמה ניהלתם שיחה אישית ומתי נפגשתם איתם באופן אישי? בעולם מתקדם המאפשר לנו טכנולוגית לקבץ סביבנו אלפי חברים וליהנות ממעמד של אדם מקובל, האמת בשטח היא שאנחנו אנשים בודדים שנתלים במקלדת בשביל קצת חום ואהבה
קרל רוג'רס הפסיכולוג ההומניסט, אמר שבחברה המודרנית מבקש היחיד לאמץ ולהטמיע עולם ערכי מזויף הנובע מגיבורי התרבות והסטראוטיפים לאורם אנו חיים. בניסיון זה, מתרחק האדם מגרעין אישיותו האמתי והייחודי שלו וכתוצאה מכך יחווה בדידות קיומית.
חברה הדוחפת למימוש עצמי מבינה שהמחיר יכול לעיתים להיות על חשבון השבט המשפחתי והחברתי. רבות כבר דובר על המדיום האינטרנטי ככלי אפקטיבי ליצירת קשרים חברתיים. אתרים ופלטפורמות שונות כסקייפ, פייסבוק, טוויטר וג'יידייט מאפשרים לגולש לשמור על קשר עם משפחה וחברים וליצור חברויות חדשות רומנטיות או סביב תחומי עניין משותפים.
היכולת להעברת מסרים חברתיים מכל מקום ובכל זמן במגוון ערוצים נראה כמספק ומעשיר אך כמו בכלים טכנולוגיים אחרים, האינטרנט איננו טוב או רע, הוא מה שאנו עושים אתו, הוא יכול להוביל גם ליצירה והנצחת בדידות. בפועל התמונה המתבהרת מורכבת אך אין ספק שבמקרים רבים מדובר על לא יותר מסיפוק אשליה של שבירת הבדידות ויצירת עולם חברתי לכאורה מהנה ומספק. זה נכון במיוחד לאנשים צעירים של היום הנולדים לתוך האינטרנט ויוצרים הגדרות של חברות בעולם הדיגיטלי. "יש לי 1000 חברים בפייסבוק", יאמר בגאווה האחד, "אני פעיל חברתית כל הזמן ברשת החברתית" יאמר האחר.
הבעיה שהאיכות שנדרשת מחברות מוחלפת היום בקלות באיסוף חברים כמותי המזכיר יותר איסוף בולים אובססיבי. תקשורת רדודה ויח"צנית מחליפה השקעה באחר ויצירת אמון אינטימית ואמיתית. יותר ויותר מהתקשורת מציגה את יכולותיו של האדם לחברה: "תראו מה יש לי, מה קניתי, מה אכלתי, אני חזק, אני גדול, אני אני אני אני....".
אנחנו חיים בעולם של זמן שווה כסף. ומה יכול להיות חשוב בעולם שכזה יותר מיעילות מקסימלית בכל תחום בחיים ולזה נשאבים גם חיי המשפחה והחיים החברתיים. כל זה יוצר את המולטי-טסקינג הטוטלי. אנחנו מנסים לנהל את עולמנו המקצועי עסקי משפחתי וחברתי באותו זמן. אין לנו שום מחיצות יותר בחיים הכל מתנהל בו זמנית. אנחנו נמצאים פיזית עם הילדים אך עונים למיילים מהעבודה וגם להודעות מחברים.
ב"יעילות מדהימה" אנחנו מצליחים להיות עם כולם בו זמנית אבל למעשה אנחנו בשום מקום. נוצר עולם שאין לך יכולת להיות אך ורק עם אדם יקר לך כשכל תשומת הלב שלך אך ורק מוקדשת לו. בעולם הנורמטיבי החדש שנוצר העומק וההשקעה מוחלפים בכמות המידע החברתי שאנחנו מסוגלים לנהל. כך נוצרת הרדדה של העולם החברתי שלנו ואנחנו מאבדים את האיכויות שלהם אנחנו זקוקים לרווחתינו הפסיכולוגית. אנחנו מוקפים וירטואלית בהרבה חברים, אבל האיכות שנאבדה אומרת שאנחנו למעשה לא מספקים את הצורך בחברות אמיתית ואיכותית.
האינטרנט מספק לנו ליצור את האשליה שהכל בסדר. אנחנו לכאורה מוקפים בחברים אנחנו כאילו משקיעים בתקשורת אבל עבור יותר ויותר אנשים זו אשליה שאנחנו רוצים להאמין בה. דווקא משום כף איננו מבינים את התסכול הפנימי, את תחושת הריק וחוסר שביעות הרצון. אנחנו לא רוצים להבין ולהאמין שאנחנו "בודדים".
- החודש נפתחה במוזיאון "על התפר
" בירושלים התערוכה "כל אדם נושא חדר בתוכו", בתערוכה זו, שתציג במהלך ארבעה חודשים, אמנים מכל העולם מביעים את זעקת הבדידות האוניברסלית: "אלפי מסרונים הנשלחים מידי יום על ידי אנשים ברחבי העולם, המבלים שעות רבות ברשתות חברתיות, יצרו תופעה חדשה של ניכור בממדים אליהם לא נחשפו הדורות הקודמים. כך, הופכים אנו לקורבן לאשליה של חברויות וירטואליות ברשת, אשר בה אנו אוספים אלפי חברים ומדמים את היחסים איתם ליחסים אנושיים, שאינם מובילים אותנו אלא לבדידות. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת כך נסוגים חיינו הרגשיים".
- פרופסור יאיר עמיחי-המבורגר הוא ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט, במרכז הבינתחומי הרצליה.
לפנייה לכתב/ת 
