"וואג'דה": לצופה המערבי, לא הערבי
הייפה אל-מנסורי פרצה לכאורה דרך עם "וואג'דה" - הסרט הסעודי הראשון, שצולם בתנאי מחתרת ומתנגח בשלטון הדכאני. בכך היא מחניפה לקהל המערבי הליברלי, וכך למרות תמימות הסרט, הוא עוד עשוי לזכות באוסקר הזר
אף שרשימת המועמדים לאוסקר השנה טרם פורסמה, אפשר כבר להמר שפרס הסרט הזר הטוב ביותר ייפול בחיקו של "וואג'דה" ("Wadjda") הסעודי. אם כך אמנם יקרה, אין זה משום שמדובר בסרט מצטיין במיוחד (הפרס ממילא אינו מוענק, בדרך כלל, לסרטים טובים), אלא מפני שזהו סרט שנענה בצייתנות לתחושת הצדקנות המלווה בהתנשאות סמויה ששמורה מצד אנשי קולנוע מערביים ליצירות חתרניות לכאורה הבאות מחברות שמרניות ודכאניות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסיבה האחת למעמדו המועדף של "וואג'דה" נובעת מעצם העובדה שזהו הסרט הראשון שצולם בערב הסעודית, שאין בה אפילו בתי קולנוע. כאשר לכך נוספת העובדה שהסרט נוצר על ידי אישה, הייפה אל-מנסור, וצולם ברחובות הבירה ריאד (מה שאילץ את הבמאית לעבוד מתוך קרוואן, שכן נאסר עליה להתערב בין אנשי הצוות הגברים) - קשה שלא לזהות בו יצירה שכמו תובעת מהצופה המערבי הליברלי להעריך את המגבלות הדתיות והפטריאכליות שבמסגרתן הופק ולהצדיע לו. סרט סעודי! ועוד אישה!
לכך אפשר להוסיף את הבחירה המניפולטיבית בילדה בת ה-11 שבכותרת המשמשת כנושאת הביקורת החברתית והדתית של הסרט. רצונה של וואג'דה החיננית (בגילומה של וועד מוחמד) לרכוש זוג אופניים בחברה שאינה רואה בעין יפה אישה מדוושת בפומבי, נהפך לאלגוריה דידקטית על מרדנות נשית בדיכוי ובשמרנות. הבמאית אל-מנסור מדגישה זאת כבר בסצינת הפתיחה בה בולטות הסניקרס שנועלת וואג'דה בין נעליהן השחורות, האחידות, של חברותיה לכיתה.
וואג'דה מתגוררת עם אמה (רים עבדוללה) ואביה (סולטן אל-אסאף) בבית אמיד בריאד. האם עובדת, אך כיוון שלנשים בערב הסעודית אסור לנהוג, היא וחברותיה לעבודה משתמשות בשירותיו של נהג המסיע אותן. האב עצמו מתוסכל מכך שאשתו לא הביאה לו בן, ואמו מייעצת לו לקחת לו אישה שנייה, למורת רוחה של אם וואג'דה.
וואג'דה עצמה מקנאת בבן השכנים, עבדאללה (עבדולרחמן אל-גוהני), המדווש על אופניים, ומשתוקקת כאמור לרכוש זוג אופניים ירוקים חדשים. וואג'דה מנסה להשיג את הכסף, בין היתר באמצעות ביצוע שליחות אסורה בעבור אחת המורות, אך הסכום שהיא צוברת אינו מספיק. על כן היא מחליטה להשתתף בתחרות בקיאות בקוראן שנערכת בבית הספר, ושהפרס המובטח לזוכה בה אמור להספיק להגשמת החלום.
וואג'דה היא קלישאה של מורדת צעירה. מאזינה לרוק מערבי בחדרה, אינה מקפידה על כיסוי ראש, מתנהלת בקלילות יתר עם בנים, וזוכה תכופות לגערות מצד מנהלת בית הספר. הצופה המערבי, אליו מכוונת אל-מנסור את סרטה, אמור להזדהות עם הדמות הזאת ועם המאבק התמים והנחוש שהיא מנהלת כלפי סדר חברתי דכאני, ומאידך לחוש את עליונותו המוסרית נוכח תיאור החיים מבעד לרעלה.
סביר להניח שהסיבה לחנופה כלפי המערב הוא העדרה של מסורת קולנועית בערב הסעודית. אל-מנסור, בוגרת לימודי קולנוע בסידני, אוסטרליה, ביימה בעבר שלושה סרטים קצרים ועוד סרט דוקומנטרי הבוחן את חייהן של נשים בחברה הסעודית. הפקת סרטה הנוכחי התאפשרה בזכות חברת תקשורת סעודית ובסיוע מימון גרמני (זה כלל, בין היתר, את חברת ההפקה שהיתה מעורבת ביצירת "ואלס עם באשיר").
אפשר שהעובדה הזו היא-היא שגורמת ל"וואג'דה" להיראות כמו סרט המזגזג בין מבע ניאו-ריאליסטי אותנטי לבין אותה התבוננות המשרתת את הצדקנות המערבית, שמצדה מגיבה לסיפור בשילוב של צקצוקי לשון וחיוך חם.
כל זה אינו מונע מ"וואג'דה" מלהפוך לסרט חביב, שבנסיבות אחרות לא היה מעורר כמעט תשומת לב. נכון הוא שאל-מנסור משתמשת בחידון הקוראן לנוער כאמצעי חתרני בעבור הגיבורה לממש את תשוקתה האסורה, אך ההיבט הזה מוצג באופן נאיבי ולא מורכב במיוחד. אגב כך, הבחירה בזוג אופניים - דווקא אופניים - נדמית יותר כקלישאה מאשר חפץ לב של ממש, ומכל מקום הן נעדרות אותה משמעות קיומית עמוקה ומרגשת שהיתה להן ב"גונבי האופניים", נניח, שעליו הצביעה הבמאית כאחד ממקורות ההשראה שלה.
וכך, יותר מאשר בזכות ערכיו הקולנועיים, "וואג'דה" הוא סרט שנועד בעיקר לפרנס אינספור הרצאות קפה ומאפה שעניינן מעמד האישה בארצות המזרח התיכון.
