תפילת הצ'ייסר: סצינת הפאבים הדתיים
לא כל הלקוחות מבינים באלכוהול - אבל כולם מכירים מהסניף, מהישיבה או מבית הכנסת. הסרוגים גילו את סצנת הפאבים, והדבר הלוהט האחרון הוא תרל"ח. "בפאב חילוני אני לא שייך. פה אני לא צריך להסביר את עצמי - וגם לא להוריד את הכיפה". כשפתח תקווה הפכה לתל אביב של מגזר
מכנים אותם "פאבים כשרים", כי "בר לדתיים" עוד מצלצל קצת אוקסימורוני, ועלול להבריח את החילונים שגם כך מגיעים רק בגלל החבר הדתי או ההווה הדתל"שי. ואף שלא קוראים לבליין עם הכיפה בשם המפורש - סצנת הפאבים / ברים הדתית בועטת.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
בשנים האחרונות צובר טרנד "הפאבים הכשרים" הייעודיים לאוכלוסייה הדתית, תאוצה. לא עוד בילוי אנמי בבית קפה או במסעדה, גם חובשי הכיפה רוצים פאב. ומה שהתחיל לראשונה בירושלים, עשה ירידה לשפלת הקודש, והפך את פתח תקווה – לתל אביב של המגזר.
הניסיונות להקים מוקדי שתייה ובילוי מגזריים במרכזי בילוי כתל אביב, לדוגמה, לא נרשמו כהצלחה מסחררת. "ריש לקיש", הפאב הדתי המיתולוגי, סגר את שעריו. גם "מקום מהסרטים" כבר אינו מושל בכיפה. הסצנה הסרוגה והבליינית הצביעה ברגליים, ועברה לשתות דווקא בחצר האחורית של המטרופולין: בפתח תקווה.
מה יואל מוישה סלומון היה חושב על זה
העיר שיש על שמה קבוצה בפייסבוק הקוראת לביטולה(!) שינתה פניה, והמרחבים הלא מתויירים בין צומת גהה
להדר גנים התעוררו לחיים חדשים בחסות הבורגנות הדתית בבקעת אונו וסביבתה. הנחשון היה ללא ספק ה-Jem's, מבשלת בירה כשרה ואיכותית שהפכה עד מהרה למקום מרבצם של רווקי ורווקות הסביבה. מועדון "הגולה" שהוקם בקרבת השכונה הדתית "חן הצפון" הפך למוקד בילוי לדתיים ואף חרד"לים – ולאחרונה נוסף שחקן חדש בזירה: תרל"ח.
לילה לח - לא בשנת תרל"ח, לפני חודשיים בלבד - נפתחה בשורה חדשה לחובבי "האלכוהול החברתי": בר רחב ידיים שמזמין את כלל הציבור ליהנות מאלכוהול, מוזיקה ישראלית ומזון חלבי כשר. הדתיים שמעו – והתייצבו, ובמוצאי שבת שבו נכחנו (הפאב לא פעיל בשבת), לא היה כיסא פנוי בפנים או בחוץ, והדוסים (עם כל הכבוד לכלל הציבור), שלטו ביד רמה.
לרגע נדמה היה כי כל בוגרי סניף מלאבס המיתולוגי / גב"ש מחליפים מבטים, ואם מתמזל המזל גם מספרי טלפון, וכשהתנגן השיר המיתולוגי של אריק איינשטיין על מייסד פתח תקווה, יואל מוישה סלומון (בעצמו דתי) – קשה היה שלא להרהר מה הוא היה חושב על בית המרזח המשובח שפתחו האדוקים במושבתו האהובה.
גם הציבור הדתי רוצה לכייף
שלושת הדתיים שפתחו את תרל"ח - יעקב טייטלבאום, אריה רייס ויעקב הלינגר (27 והרווק שבחבורה), לא מתנצלים על החיבור בין אלכוהול לחובשי הכיפות: "זו תופעה קיימת. נקודה", הלינגר אומר. "אם זה טוב או לא, זה כבר לא העניין. זה נכנס וזה תפס, כי יש בזה צורך.
"אי אפשר לצאת עוד פעם לבית קפה. החבר'ה רוצים מוזיקה, רוצים אלכוהול, רוצים לראות הופעה או משחק, ולדבר עם החברים. פאב מציע אווירה יותר נחמדה, חוויה אחרת. הציבור הדתי רוצה כמו כולם לצאת ולבלות, ושיהיה לו כיף".
על אף הנוף המקומי, מקפידה שלישיית החלוצים שלא להגדיר את המקום כ"פאב דתי", "כי זה לא בפאב דתי", הלינגר קובע. "זה פאב שדתיים יכולים לשבת לשתות ולאכול בו בכיף. הלקוחות הקבועים במהלך השבוע הם לא דתיים דווקא. יש גם דתיים אבל יותר חילונים. יש פה חבר'ה שיושבים כל יום על הבר והכל סבבה. החלוקה היא 40%-50% דתיים, פחות או יותר. אין פה פילוחים מדויקים. דתיים מגיעים לכאן יותר כי אין להם יותר מדי אופציות אחרות, והתחרות שלנו היא יותר על החילונים. אבל כרגע הם גם כאן והכל סבבה".
המשימה: ללמד את הלקוחות לשתות אלכוהול
תרל"ח לא מסתפק רק בשם ציוני, הלקוח משיעורי ידיעת הארץ. הבר עצמו מעוטר בתמונות מימיה הראשונים של העיר. יהודית רביץ ושלום חנוך מתנגנים ברקע, וממנות הבר החביבות היא 'טוסט ציוני'".
"אנחנו ישראלים", מסביר הלינגר. "זה אומר מוזיקה ישראלית, פלייליסט שכמעט כולו ישראלי, והופעות של להקות והרכבים ישראליים חדשים כמו 'חיה מילר' ו'שוקה', והכל בחינם".
צמד הברמנים מודע לתמהיל האנושי הייחודי, "שבחלקו לא טעם אלכוהול מימיו", כפי שמבהיר הלינגר, ברמן בעברו. "חלקם אומרים 'זה לא טעים לי', כי יש פה עניין של למידה. בעיניי להגיד 'לא טעים' על אלכוהול, זה כמו להגיד 'לא טעים' על אוכל. יש המון סוגים של שתייה, ובטוח יש משהו שיתאים, אך זה דורש מהברמנים להבין מי הלקוח ומה לתת לו - ולהבין שיהיה גם מי שישב על הבר וירצה דאייט-קולה בלבד.
"לקחנו בחשבון שחלק מהלקוחות אינם צרכני אלכוהול מנוסים, ובנינו תפריט משקאות עם דגש על קוקטיילים קלילים. בסופו של דבר, כולם מוצאים את מבוקשם".
פיק-אפ בר פלוס נטילת ידיים?
לשמאלי, יושב דתי המגדיר את עצמו "ככלכלן בכיר" שהגיע מחיפה, ופיינט בירה בכוסו. "למה כאן?" אני שואלת מבעד למוזיקה הרועמת - והתשובה, פרקטית להפליא: "אפשר לאכול פה". חברו הגיע מרחובות.
"פאב חילוני זה הרגשה של חוסר שייכות", הוא מסביר. "לפעמים רוצים לשתות משהו, ופדיחות לשבת במקום לא כשר עם כיפה רק בשביל כוס ויסקי. ואני בחיים לא מוריד כיפה. יש שכן, אני לא. פה אני בבית, לא צריך להסביר את עצמי, אני לא 'בולט'. אני בסביבה הטבעית שלי. הייתי ממליץ לפתוח גם סניף ברחובות, יהיה מלא".
הסביבה מספקת אינספור הוכחות ליעילותו של "חוק הדתיים השלובים". "זה החברותא שלי מישיבת הסדר", אומר
אחד הנוכחים לחברו. "פעם היינו נפגשים באותה שעה על דף גמרא, עכשיו אנחנו מקפיצים יחד שוטים על הבר".
י', בליין קבוע במתחם, מצטרף לשיחה רק כדי לספר בגאווה על מספר טלפון שהצליח לחלץ מחבורת הבנות שהתמקמה בשולחן סמוך. "זה פיק-אפ בר, אבל של דוסים", הוא צוחק. "עכשיו ברצינות, איפה אני אוכל לפגוש בחורות דתיות אם לא פה?"
פיק-אפ או לא, עמדת נטילת הידיים הממוקמת בגאווה מחוץ למתחם השירותים, ומצביעה על סוג בילוי שונה מהמקובל במחוזות הישראליים. "זה לא פשוט להתחיל כאן עם מישהי", מקונן י'. "רובנו באים לכאן בחבורות, וקשה לעשות את הצעד ולגשת. אבל בשעה מאוחרת שכולם קצת יותר משוחררים, אפשר לקדם דברים. חכי עוד שעה ותראי פה את כל הדתיים השלווים רוקדים בקרחנה על השולחנות".
לפנייה לכתב/ת 
