אפריקה פינת המבורג: כנסייה של תקווה
בין מועדוני חשפנות לקזינו שוכנת בעיר הגרמנית כנסייה פרוטסטנטית שהפכה לבית עבור עשרות פליטים אפריקנים. התושבים נותנים להם אוכל ובגדים, אבל יש גם כאלה שצועקים להם "לכו מפה". ואיך מתייחסות אליהם הרשויות?
עוד חדשות בעולם :
פריז: ירי בעיתון "ליברסיון", צלם נפצע
איראן חשפה "מל"ט גדול": מגיע עד ישראל
צִ'ילְבּוֹת: שתי חברות ילדות בקרב על צ'ילה
אתגר המערב: איך מוציאים נשק כימי מסוריה?
"זה משהו טיפוסי לשכונה הזו, תחושה של מרדנות. המבורג זה שם, אנחנו סנט פאולי", מסביר הכומר זיגהארד וילם, שפתח בפני הפליטים את דלתות הכנסייה עוד במאי האחרון. בעיניו מדובר במקרה שבו ההיסטוריה חוזרת על עצמה: "בשנת 1813 העניים גורשו מהעיר המבורג והתקבלו בברכה באזור כאן, שהיה שייך לדנמרק. והנה 200 שנה לאחר מכן, אנשים שוב הורחקו ממרכז העיר והשתקעו פה. זה עניין של מנטליות".
אולם הפעם לא מדובר בגרמנים עניים אלא באזרחים אפריקנים, שרובם הגיעו ללוב כדי לעבוד, נמלטו כשפרצה המחאה להדחת מועמר קדאפי, גורשו ממחנה הפליטים באי האיטלקי למפדוזה ומצאו עצמם ברחובות העיר שבצפון גרמניה. "הם ישנו מתחת לאנדרטה גדולה ליד הכנסייה", מספר וילם על פגישתם הראשונה. "רציתי לומר להם שלום אבל לא העזתי, ואז ראיתי אישה מתקרבת ומביאה להם קפה חם. חשבתי שאמנם זה לא פתרון אבל זה מראה משהו - שיש לנו כבוד וחסד".
"אנשים רבו על פיסת רצפה פנויה"
במפגש הבא הוא כבר הזמין אותם להיכנס לגן הכנסייה אם ייתקלו בשוטרים ויומיים לאחר מכן מצא עצמו שותה קפה עם 30 פליטים ומנהל איתם דיון על המצב. מאז הם לא עזבו. "בלילה הראשון היו 30, בלילה השני היו פה 80 איש", משחזר וילם. "אני זוכר לילה אחד שבאו 120 אנשים ולא יכולת להיכנס לחדר מבלי לדרוך על מישהו. אנשים החלו לריב על פיסת רצפה פנויה, אז אמרנו שאנחנו מצטערים אבל אנחנו חייבים להגביל את מספר המקומות ל-80".
תושבי האזור גם מיהרו להתגייס לעזרה. "ביום הראשון השכנים הגיעו, ראו את המצב ושאלו איך הם יכולים לתרום. אנשים שלחו בגדים ושקי שינה, בית הקפה בפינה הכין מרק לפליטים, וגם במסעדה ליד ביקשו לעזור", מתאר וילם את גל התמיכה. "כל כך הרבה אנשים יזמו עצומות, חילקו סיכות ותלו פוסטרים. אפילו שוטרים שבבוקר סיירו פה ועשו בדיקות, באו לכנסייה בערב ואמרו שבעצם הם חושבים אחרת. לא היה לי מושג שכל זה הולך לקרות".
הכנסייה הפכה כך לסמל, ויחד עם זאת - מוקד לביקורת. "הייתי פותח את הדלת ומתפלל כי לא ידעתי אם מי שמצלצל רוצה לצעוק עליי או להודות לי", מודה הכומר. "אני זוכר אדם אחד שעמד מחוץ לכנסייה עם שלט של 'פליטים הביתה' וכל השכנים מסביב צעקו עליו 'לך מפה, לך מפה'. אחרי שעה אחת הוא היה גמור. אבל היה גם לילה שנכנסו לכאן שני ניאו-נאצים. הם ניצלו את העובדה שכל המתנדבים היו עסוקים והשליכו בקבוקים על אנשים".
דיור מוגן
עתה, בתום כמעט חצי שנה של מאבק, וילם מרשה לעצמו לסכם תקופה. אחרי שבועות שבהם איים החורף המתקרב על גורל הפליטים בטיפולו, הובאו ביום חמישי לחצר הכנסייה שמונה מכולות - יחידות דיור שיבטיחו לילה חם ל-24 בני אדם. "בהתחלה המדינה אמרה לא, אתם לא תקבלו אישור למכולות האלו ושהסיוע שלנו לפליטים אינו חוקי", מספר הכומר, שהתייחס לטענות כעלבון אישי. "הם האשימו אותנו בהיותנו פושעים. זה הפך להיות מאבק בין הכנסייה למדינה".
בסופו של דבר פנתה הכנסייה לערכאה נמוכה יותר שאמונה על הנושא, מועצת מחוז אלטונה, וזו אישרה את הבקשה ברוב קולות. "השמרנים, הליברלים, הירוקים - כולם הסכימו", מצהיר וילם בגאווה. "הרובע שבו צמח ראש העיר המבורג הצביע נגדו, וזה מראה את האופי הליברלי של האזור. בתגובה איימה המדינה להפקיע את הנושא מתחום הסמכות המקומית, אבל הם לא עשו את זה עד עכשיו. הם מבינים שהפסידו".
"סוף סוף יש להם פרטיות"
"אני חש הקלה", מודה נואה, "נכנסתי פנימה וזה נראה מאוד נחמד". הוא הגיע ללוב ב-2007 כדי לשחק כדורגל ונאלץ להימלט כשפרצו המהומות. "בלוב הרגו שחורים ולא היו טיסות מהמדינה, אז עליתי על ספינה לאיטליה. כשסגרו את מחנה הפליטים שם, שוב מצאנו את עצמנו ברחובות. גם בכנסייה לפעמים היה לא קל, היה קר והרגשנו רע".
"סוף סוף אחרי שנים, לראשונה יש להם פרטיות", מסבירה אלקה את משמעות ההישג. "עד עכשיו החיים שלהם היו חשופים לכול ולכולם הייתה גישה אליהם. זה בלתי אפשרי ככה. עכשיו לפחות הם יכולים לסגור את הדלת, ואני ממש שמחה עבורם. אם לא היה שינוי, לדעתי זה היה הורג אותם".
גם ג'יימס מגאנה נכנס עם חברו לבחון את החדר שעשוי להיות שלו: קופסה עשויית עץ ופלסטיק בגודל מטר וחצי על ארבעה, ובה מיטת קומתיים, מיטת יחיד, שלושה לוקרים, שולחן קטן ושלושה כיסאות. ג'יימס פותח ארונות ודופק בידו על המזרן. “זה מוצא חן בעיניך?", שואל אותו הכומר וילם. "זה יותר מדי", הוא עונה בחיוך. הוא ממשיך לסקור את החדר, מדמיין את חייו החדשים, ומוסיף: “עכשיו הכול יהיה בסדר".
שמחת עניים
אולם לא כל הפליטים חולקים את תחושת השמחה שנרשמה במתחם הכנסייה. ליחידות הדיור החדשות יעברו בעיקר אלו שקיבלו את ההצעה האחרונה של הממשלה במסגרת המשא המתן המתנהל להסדרת מעמדם: הם ימסרו את מסמכיהם האיטלקיים לרשויות ויקבלו בתמורה אישור שהייה זמני, בינתיים ללא הזכות לעבוד. מדובר בקבוצה של כ-60 איש מתוך 300. השאר עוד נאבקים על זכותם לקבל הכרה כקבוצה, מבלי שהרשויות ינברו מחדש בסיפור האישי של כל אחד ואחד מהם.
"ההצעה של המדינה לא מבטיחה לנו עתיד כאן", מתעקש פריידי אמיטולה מניגריה, אחד מדוברי קבוצת למפדוזה, שקרויה על שם האי שבו מצאו מקלט ראשוני. “ברגע שאנחנו מקבלים אותה, המסמכים האיטלקיים שלנו נעשים חסרי תועלת וגרמניה יכולה לגרש אותנו מתי שבא לה”. את תמיכת הכנסייה ביוזמה הוא רואה כלא פחות מאשר בגידה. "הכנסייה, שלקחה אותנו והתחייבה לטפל בנו - אפילו לא בכולם, רק ב-80 מאיתנו - טוענת שזו ההצעה הנכונה עבורנו, אבל אנחנו לא הסכמנו לזה. היא לא יכולה לדבר בשמנו".
פריידי עומד בפתח אוהל מחאה לבן ליד תחנת הרכבת המרכזית, שהפך לחלק מהנוף העירוני בחודשים האחרונים. בפנים יש כמעט 20 איש, מדברים ושותים קפה, אחד שבמשמרת יושב ליד שולחן ומחלק עלונים למתעניינים, או מוכר חולצות לתמיכה במאבק. בכניסה דולק נר זיכרון לזכר הפליטים שלא שרדו את חציית הים התיכון. מכאן גם יוצאות ההפגנות השבועיות, שהתגברו בשבועות האחרונים לאחר שהמשטרה החלה לערוך ביקורות אקראיות ולבדוק את המסמכים של עוברי אורח כהי עור.
"אנחנו מיוחדים כי אנחנו מדברים בשם עצמנו", ממשיך פריידי. "בתחילה המדינה התעלמה מאיתנו, אמרה שכבר יש לנו מקלט באיטליה ושאנחנו צריכים פשוט לחזור לשם, אבל כל העולם יודע איך איטליה התייחסה אלינו ודחקה אותנו החוצה. גם על גרמניה אנחנו לא יכולים פשוט לסמוך, וגם המכולות האלו הן שקר - הן פתוחות רק עבור מי שקיבל את ההצעה של המדינה".
הכומר וילם דוחה את טענות המתנגדים. “הכנסייה לא עושה הבחנות כאלה. אנחנו לא שופטים אנשים, אנחנו עוזרים לאנשים מבלי לבדוק מי הם, מאיזו דת הם. בהפגנה האחרונה הם צעקו לשים קץ ל'מניפולציות של הכנסייה ושל הכומר'", הוא הוסיף, נשמע פגוע. "אני לא מבין למה. הם מפחדים שהמכולות יביאו ליותר פיקוח ולבדיקות של המשטרה, אבל אנחנו לעולם לא נעשה את זה. אנחנו לא פועלים ככה".
לפנייה לכתב/ת 
