בועטות במוסכמות
הן מתמודדות עם מחסור בתקציבים ובתשתיות, ולפעמים נאלצות לשקר למשפחות שמטילות וטו. כך מנסות צעירות ערביות לנפץ את תקרת הזכוכית ולהגשים את החלום: לרוץ על המגרש, לשחק בכדור - ואולי להפוך לספורטאית האולימפית הראשונה של המגזר ספורט הנשים בישראל: כתבה ראשונה בסדרה
עוד ב-ynet ספורט:
- זו הסיבה מדוע אוהדי מכבי לא יגיעו לדרבי
- אלי גוטמן ואבי לוזון סוף סוף נפגשים
- מהפכה: הענפים האולימפיים יקבלו 150 מיליון
דרכה לכדורגל לא הייתה קלה. למרות המשיכה העזה שלה לכדור ("אני אוהבת כדורגל מהילדות. תמיד הייתי משחקת בכפר להנאתי") כמו נשים ערביות רבות המעוניינות להשתלב בספורט, גם הצעירה מהכפר דיר-חנא נתקלה במכשולים וד - עות קדומות, ובעיקר בהתנגדות של ההורים. אישה שמשחקת כדורגל אינה בדיוק דבר מקובל במגזר. "היה לי קשה לפתח את זה, כי אצלנו אומרים שכדורגל זה משחק של גברים ולא מתעניינים בספורט נשי," היא מספרת. "בסכנין, שקרובה לכפר שלי, אמנם הייתה קבוצת בנות, אבל ההורים שלי לא הסכימו שאשחק כדורגל ואסרו עליי להצטרף. שיחקתי רק בקבוצה במסגרת בית הספר, אבל בכיתה י"ב כבר היה לי עומס בלימודים ולא יכולתי להמשיך."
סלמה הפסיקה להתאמן במסגרת קבוצתית, אבל הקפידה לשמור על כושר. הכדורגל המשיך להדהד בראשה ללא הרף. בסיום הלימודים עזבה את הכפר לטובת מגורים בחיפה ולימודי סיעוד. אז גם חזרה לחיק הכדורגל והצטרפה ל"השדות מהקריות" - קבוצת נשים המשתתפת באליפות ישראל לכדורגל חובבני.
"מצאתי באינטרנט את 'השדות מהק - ,'ריות ומאז אני מתאמנת איתן, בתקווה שאגיע לקבוצה גדולה בהמשך," היא מספרת. "בינתיים הקבוצה שלנו הולכת וגדלה, והמאמן יוסי בוחבוט אמר שיש אפשרות שנצטרף לליגת הנשים." גם הפעם, החזרה לכדורגל לא עברה בקלות. סלמה שוב נאלצה להתמודד עם התנגדות ההורים. "נאלצתי לשקר," היא מתוודה. "בכל זאת, זה לא מקובל במגזר. אמרתי שאני סתם משחקת עם בנות מהמכללה. אחר כך גיליתי להם את האמת."
למה לא רואים הרבה ספורטאיות מהמגזר?
"זה בא מההיסטוריה ומהמסורת שלנו. מה שמותר לגבר אסור לאישה. למשל, כשגבר יוצא מותר לו לחזור בשתיים בלילה. כשאישה יוצאת, היא חייבת לחזור הרבה לפניו. ככה זה גם בספורט. קשה לתקן את זה, ולכן גם קשה למצוא בנות שרוצות לעסוק בספורט. אף אחד לא דוחף אותך לזה. להפך, יש הרבה התנגדות ולא לכולן יש אומץ לריב ולשקר כדי לעסוק במה שהן אוהבות, וזה חבל. אותי אף אחד כבר לא יעצור."
האולימפיאדה עדיין רחוקה
קשה למצוא נתונים לגבי השתתפות הנשים הער - ביות בספורט בישראל, אבל אין חולק על כך שמדובר במספרים נמוכים. מספיק לראות את הגידול העקבי במספר הנשים במשלחת ישראל לאולימפיאדה (18 מתוך 37 בלונדון) כדי להבין שבזמן שהספורט הנשי מגלה סימני שיפור, בנות המגזר הערבי - שמעולם לא שלחו נציגה למשחקים האולימפיים - עדיין לא נהנות מהשינוי הזה.
הנשים הערביות סובלות מאפליה כפולה. המגזר הערבי גם כך לא זוכה למספיק תקציבים, משא - בים ותשתיות, והן גם צריכות להתמודד עם חברה שלא תמיד מקבלת את הרצון שלהן לעסוק בספורט ולפרוץ את התפקיד המסורתי של האישה במגזר. ובכל זאת, משהו משתנה בשנים האחרונות. מאז הוקמה "אתנה" (המועצה לקידום ספורט נשים ב-2005) אפשר לראות גידול במספר הספורטאיות במגזר. בספטמבר 2007 נערך בעראבה כנס לקידום הספורטאיות הערביות, ואנשי המועצה מקיימים מפגשים אישיים רבים עם נציגי אגודות שונות מיישובים כמו סכנין, עראבה ותרשיחא. בנוסף, הרכזות הענפיות עורכות מפגשים רבים ברשויות המקומיות השונות, בניסיון לעודד הקמת קבוצות ספורט חדשות.
עדיין אי אפשר לקרוא לזה מהפכה, אבל יש התקדמות. 55-כ קבוצות ויותר 800-מ ספורטאיות מהמגזר הערבי - בעיקר בכדורסל, אתלטיקה, טניס וטניס שולחן - נכללות בפרויקט. "אתנה" מתקצבת את הקבוצות החדשות בשנתיים הראשונות לפעילותן, ובהמשך עושה זאת הטוטו. בשנת 2012 זכו 29 קבוצות כדורגל וכדורסל חדשות לתקציב כולל של כמעט חצי מיליון שקל. "לשמחתי, התוצאות מדברות בעד עצמן," אומרת שרת הספורט לימור לבנת. "מאז הקמת 'אתנה' ספורט הנשים צובר תאוצה. מדי שנה מצטרפות עשרות נשים מכל המגזרים, לרבות המגזר הערבי, למגוון פעילויות בכל רחבי הארץ."
ובכל זאת, הדרך עדיין ארוכה. רוב הנשים הערביות משתתפות בספורט במסגרת חובבנית, וקשה לראות בעתיד הקרוב ספורטאית ערבייה שמצליחה להפוך לכוכבת בקנה מידה ארצי - לא בענפים הקבוצתיים ולא בענפים האולימפיים. "יש מעט ספורטאים ערבים, בעיקר בכדורגל ובאיגרוף. בשאר הענפים קשה לראות אותם, בפרט ספורטאיות ערביות," אומר גילי לוסטיג, ראש היחידה לספורט הישגי. "לכדורגל נשים יש פוטנציאל ענק שלא ממומש, כי הרבה מהשחקניות הערביות יוצאות מוקדם מהמערכת. כנ"ל באתלטיקה."
למה זה קורה?
"אי אפשר להתעלם מהנושא התרבותי, זה נושא שצריך להתקדם בו. המערכת, כלומר המדינה, צריכה לחשוב על פרויקטים שיעודדו את הבנות במגזר, כמו הקמת מתקנים, מימון מאמנים שיאתרו בנות מוכשרות ויאפשרו להן להתקדם."
אפשר לצפות לשינוי בשנים הקרובות?
"זה יקרה, אבל נחוץ שינוי משמעותי בעמדות. החברה הערבית צריכה להבין שספורטאיות יכולות לייצג אותה בצורה מכובדת. צריך לפרוץ את המחסום ולהגיע לרמות הגבוהות. אני מקווה שתקרת הזכוכית תישבר בסופו של דבר."
פורצות הדרך
מי שהצליחה לנפץ את תקרת הזכוכית, או לפחות לעקם אותה קצת, היא דועא סלימן-חטיב - אחת הספורטאיות הגדולות ביותר שהצמיח המגזר. דועא, ערביייה-מוסלמית מנצרת, הייתה רצה מצטיינת למרחקים בינוניים וזכתה באליפות ישראל 800-ב1,500-ו מטר. היא אפילו השתתפה במכביה וזכתה במדליית הזהב.
דועא התחילה את דרכה בספורט דווקא בכדורסל, אבל במהרה מצאה את עצמה על מסלול הריצה. "השתתפתי במרוץ מקומי בעיר 1,500-ב מטר ובלטתי," היא משחזרת את תחילת הרומן שלה עם האתלטיקה. בגיל 14 הצטרפה רשמית להפועל נצרת, וכשהתחביב הפך למקצוע היא גילתה עד כמה החברה הערבית יכולה להערים קשיים על מי שרוצה לעסוק בספורט.
המשפחה הטילה וטו. ילדה בת 14 שחוזרת מאוחר מאימונים ומסתובבת עם מכנסי ריצה קצרים זה לא מראה מקובל אצל לא מעט משפחות במגזר. אבל דועא לא ויתרה. "הייתי מכינה תיק עם הבגדים והציוד, מעיפה אותו מהחלון ואז יוצאת בסתר לאימון," היא מספרת. רק אחרי שהבינו בני משפחתה כי יש לה כישרון טבעי ותשוקה אמיתית לריצה, היא קיבלה את ברכת הדרך.
ייתכן שגם הקריירה שלה היא החמצה ספורטיבית. בגיל 23 נכנסה דועא להיריון ופרשה מאתלטיקה. רק בגיל ,32 אחרי שתי לידות, חזרה למסלול והוכיחה איזה כישרון יש לה, עם תואר כפול באליפות ישראל. גם היום, בגיל ,40 עם שלושה ילדים, היא עדיין אתלטית פעילה ("ניסיתי לפרוש, אבל היה לי קשה עם זה. אני ממשיכה לרוץ מדי פעם, משתתפת בליגה ובמרוצים בשביל עצמי"). בנוסף, היא מאמנת במכבי עירוני אחי נצרת, מורה לחינוך גופני ורכזת חינוך חברתי בבית ספר בעיר.
קשה למצוא במגזר ספורטאיות בולטות כמוך.
"יש ספורטאיות, אבל לא בולטות. באתלטיקה היו בנות מוכשרות, אבל הן לא המשיכו ונשרו עם הזמן. זה ענף אישי שדורש מוטיבציה לעסוק בו."
זו הסיבה היחידה?
"אולי אין הרבה חשיפה, אבל פה ושם יש ספו - רטאיות ערביות, למשל בכדורסל ובכדורעף. אבל צריך לומר את האמת: אין תקציבים. זה לא בהכרח רק בגלל המסורת. יש מחסור גדול במתקנים במגזר הערבי. בנצרת, למשל, שהיא בירת המגזר, אין אפילו בריכה ציבורית אחת. יש רק מגרשים קטנים מאוד, ואם ילדה או נערה רוצה להיות ספורטאית – אין אפשרות ליישם את זה. זה מוציא את כל החשק."
מה צריך לעשות?
"עדיין אין מספיק מודעות. היחס לספורט נשים במגזר אמנם משתפר, אבל יש עוד הרבה על מה לעבוד. צריך לחנך כבר בבית הספר, כי שם אפשר להשפיע על הילדות וגם על ההורים שלהן."
גם דעאא מסארווה היא אחת הספורטאיות פורצות הדרך במגזר הערבי. השחיינית מטייבה, שהתאמנה בהפועל כפר-סבא/בית-ברל, הפכה 2008-ב לערבייה הראשונה ששוברת את שיא ישראל (50 מטר חזה) היא גם השתתפה באליפות העולם באיטליה ,2009-ב שם סיימה במקום .43-ה מסארווה בת 23-ה פרשה כבר לפני שלוש שנים, ומאז מנסים בבית-ברל למצוא את היורשת. המועדון מקדם דו-קיום וניתן למצוא בו לא מעט נערות כישרוניות מהמגזר, כמו נארם עבדול חי בת 12-ה מטייבה, שמנסות לפרוץ קדימה. "חלק מהבחירה שלי לעבוד כאן היה בגלל השילוב בין ערבים ויהודים," אומר שחיין העבר האולימפי מיקי חליקה, המשמש כיועץ המקצועי של האגודה. "אין עוד מקום עם אינטגרציה כזאת. יש לנו גם מדריכים מהמגזר הערבי והמון ילדים וילדות שבאים מהכפרים הסמוכים."
ולמה יש פחות בנות ערביות?
"בשחייה יש מצוקת בנות בכל הארץ, לא רק במגזר. אנחנו משתדלים לטפח את הספורטאים מהמגזר, כדי שיגיעו למעמדים גבוהים בשחייה."
זה לא קשור להבדלים התרבותיים?
"הם בהחלט קיימים. לכל אחד דפוסי תרבות שונים. ילדה ממושב באזור היא לא ילדה מטייבה, אבל אנחנו משתדלים ללכת לקראתן. ברמדאן, למשל, עשינו מאמצים כדי שהן לא ירגישו קושי ויוכלו להתאמן וללכת לאכול."
לפנייה לכתב/ת 
