"חזיונות שווא": ספר שאסור לשכוח
ברומן "חזיונות שווא", הגיבור הולך מאבד אחיזה בחיים בעקבות מחלת האלצהיימר, אם כי רוב הזמן הוא עדיין מודע למצבו. מתוך ניגוד זה הספר מספק כמה רגעים נוקבים, בהירים ואקזיסטנציאליסטיים של כתיבה - שמזכירים מדוע אסור לברוח מעלילות שמדברות על מחלות וזיקנה
יש נושאים שאקסיומטית נחשבים ל"מבריחי קוראים", כמו למשל מחלות וזיקנה. משהו במנגנון הפסיכולוגי של רובנו תמיד מעדיף להדחיק, ולחפש משהו "עליז" ו"סקסי" יותר. לההתחבא תחת כנפיה האסקפיסטיות של הספרות, כאלו שמציעות מפלט מנחם מהתעסקות ב"מצבו של האדם". אולי כי כשאנו רואים את הייגון והייאוש ניצבים מולנו באופן חד-משמעי, הנטייה שלנו היא לא לקפוץ ראש לתוכה, אלא לסטות במהירות האפשרית.
"חזיונות שווא" של ברנלף - שם עט של הסופר ההולנדי המוערך יאן מרסמן (1937-2012), שפרסם בחייו עשרות רומנים, ספרי שירה ומסות, שזהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית - הוא בדיוק מסוג הספרים שהנושא שלהם עלול להרתיע. אבל מנגד, הוא בדיוק מסוג הספרים שחשוב מאוד לא להסיט את המבט הצדה כשנתקלים בהם, וכן, לקפוץ ראש אל תוך הדיכאון והייאוש, לכאורה, כי ברור לכל שהיכן שיש דיכאון וייאוש, ישנם גם יופי, עוצמה ופיוטיות - ובעיקר פנינים נדירות של חוכמה.
אבודים במסצ'וסטס
"חזיונות שווא" מספר את סיפור שקיעתו הפיזית והנפשית של מארטון קליין, פנסיונר של חברת ימאות, שמעביר עם אשתו ורה את הזמן דווקא באזור מבודד אי שם במסצו'סטס. כבר בתחילת הספר מתחילה ההידרדרות הזיכרון שלו. משהו ביציבה הנפשית שלו בחיים עצמם הולך ומאבד אחיזה בעקבות מחלת האלצהיימר, אם כי הוא עדיין מודע ברוב הזמן למקומו על פני המרחב ועל ציר הזמן הליניארי - ומתוך מצב זה מספק כמה רגעים נוקבים, בהירים ואקזיסטנציאליסטיים של כתיבה:
"אני מביט סביבי. החפצים קיבלו את מקומם הקבוע. אתה כבר לא ממהר לזרוק דברים, ולפעמים כשנשבר משהו אתה מרגיש משהו שונה מהאדישות של פעם. אתה מביט סביב ויודע שהחפצים האלה, כמעט כולם, יאריכו ימים אחריך. הם מקיפים אותך ולפעמים יש לך הרגשה: הם מביטים בי, כמעט כשווים אל שווה".
ככל שהספר מתקדם, כך גם מצבו הולך ודועך, וברנרד, מתוקף החלטתו לתאר את מארטון בגוף ראשון יחיד, באמצעות זרם תודעה בהיר, מדויק ואף קצבי, מגיש עבודת תיאור ומיפוי מרשימה לכל אורך הדרך. האופן בו הוא נכנס מבעד לקליפה של התודעה האלצהיימרית, האופן בו הוא ממחיש עד כמה מתעתע הזיכרון, עד כמה מתעתעים החיים בכלל, הוא פשוט מרשים ולעתים אף מצמרר. זה נעשה בעיקר באמצעות האנשים האחרים המקיפים אותו. את ורה הוא פחות או יותר מזהה רוב הזמן, אבל האופן בו הוא תופס למשל את ויליאם, בחור צעיר שבא מדי פעם לתקן ולעזור, הוא נפלא מבחינה ספרותית (וכמובן מדכא מבחינה רפואית).
זיכרון דברים
הדרך בה מארטון מדקלם לעצמו מנטרות לגבי ויליאם, מדגים שמוחו משגר מצוקה. הוא חייב להגיד בכל פעם שהוא רואה את ויליאם, כי הוא בחור מופנם ושקט, אבל אחרי בירה אחת הוא קצת משתחרר. זה מאוד מייגע עבור הסביבה, ובטח עבור ויליאם עצמו ו-ורה, אבל למארטון אין ברירה, אחרת ויליאם יחליק אל השכחה. כשהעוזרת פיל מגיעה בשלב מתקדם יותר, הטכניקות האלה כבר לא עוזרות. הוא כל פעם מחדש שוכח מי היא.
בכתיבתו, ברנלף לא מנסה לרקוד לרגע על בלוטת הדמעות שלנו. בחירתו לכתוב על נושא האלצהיימר עלול בקלות להוביל למדרונות של מלודרמטיות מוגזמת. אבל הכוח הרגשי של הרומן טמון בפשטות, בשיגרה, ובסדקים ההולכים ונקווים בה. ביכולת תיאור המצבים האנושיים הכה פשוטים ושגרתיים, שהופכים לדרמה קטנה ונוקבת, אך בלתי מרפה. כמו למשל כשמארטון בוקר אחד מתיישב לאכול ארוחת בוקר, ובמקום לאכול דגנים או טוסט, פשוט מחסל עוף שלם ומשאיר את העצמות המכורסמות על השולחן. או כמו למשל יחסיו עם כלבו רוברט - הרי כלבים הם הזיכרון הכי מדויק לזמני הטיולים שלהם - שמשמש כמוטיב הממחיש בדיוק את שבירת הזמן, את דליפת הזיכרונות, את קמילת הגוף וניוון התודעה.
אין בספר הזה תקווה כמובן, אם כי יש בו כמה רגעים דקים וקטנים של הומור (שימו לב לאנקדוטה בנוגע לדוד קארל) וכמובן רגעי התבוננות צנועים ויפיפיים על הקיום כגון "אנו מתעמקים בסיכומי מחשב, במודלים ותרחישים, וערמת הניירות הולכת ותופחת, והדגים בים שוחים ושוחים ואין להם מושג שאנחנו קיימים". אבל מראש אפשר להבין שתקווה לא רלוונטית במקרה הזה. לא מדובר על רומן שאמור לגאול או להושיע. מדובר על סיפור קשה, לא נעים ולא אסקפיסטי. וזה גם מה שהופך אותו לסיפור כל כך חשוב וחזק.
"חזיונות שווא", מאת ברנלף. מהולנדית: רן הכהן. הוצאת עם עובד. 166 עמ'.
