עוד לא למדנו מהאונס בשמרת

לפני 25 שנה, בחודש אוגוסט 1988, התפוצצה פרשת "האונס בשמרת", אחת הפרשות המטלטלות שהגיעו לפתחן של רשויות החוק המסמלת עד היום את אחת מאבני הדרך החשובות בטיפול המשפטי והחברתי בתופעת האלימות המינית בישראל. בפרשה זו הועמדו לדין קבוצת נערים על אונס קבוצתי שביצעו בנערה בת 14. בתחילה זוכו הנערים מחמת הספק ואולם בפסק הדין של בית המשפט העליון הוחלט להפוך את ההחלטה ולהרשיע את הנערים תוך התייחסות חדשנית להגדרות עבירת האינוס ובפרט לשאלות ההסכמה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

במקום להיות עבד, הפכתי לעובד אדמה / רז הנדלר

בלונדון הייאוש יותר נוח / נאור קרקואנו

מעבר לדיון החשוב בפסק הדין שהוליד גם שינויים המשפטיים בהגדרת עבירת האינוס וביטול דרישת השימוש בכוח, פרשה זו הולידה סוגיה מעניינת לא פחות הנוגעת לחובת הדיווח. לאחר האונס, כך התברר, פנתה הנפגעת לאחות הקיבוץ וסיפרה לה על המעשים. זו סייעה לה והעניקה לה טיפול רפואי, אך נמנעה מלדווח על המקרה לרשויות.

מה מנע מאחות הקיבוץ לדווח על המקרה? אנחנו יכולים רק לנחש. אולי זה הניסיון להגן על הנערים, הרצון שלא לפתוח בחקירה שתעורר סערה גדולה, כפי שאכן קרה, אולי זה הניסיון להגן על הנערה עצמה. זה ודאי לא מקרה ייחודי. סיפורה של אחות הקיבוץ הוא סיפור של הורים רבים, מורים, אנשי מקצוע ואזרחים שידעו על פגיעות מיניות ובחרו שלא לערב את הרשויות.

בשנים האחרונות, ובמשך הזמן שחלף מאז התפוצצה פרשת שמרת, חלו שינויים מפליגים בהתייחסות המשפטית לתופעת הפגיעה המינית בילדים בכלל. המרכזית שבהן נוגעת לתיקון חוק העונשין וקביעת חובת דיווח במקרים של התעללות בקטינים ובחסרי ישע. חקיקה זו, המחייבת לנקוט פעולה אקטיבית שהימנעות ממנה עשויה לגרור סנקציה פלילית, חריגה בנוף הפלילי.

תיקון החוק הביא לשינוי משמעותי בתחום ההגנה על קטינים. מאז נכנס התיקון לתוקפו עלה שיעור הדיווחים בעשרות אחוזים, ולמרות הכשלים הרבים שתיקון זה הביא, ובעיקר כל אותם מורכבויות ערכיות הכרוכות בבחירה הקשה אם לדווח או לא, ניתן לרשום הישג משמעותי לחוק זה בכל הנוגע לעלייה גוברת והולכת ברמת המודעות לצורך בהגנה על קטינים.

דיווח לא הולם עלול לגרום לתוצאה קשה

למרות חשיבותו של החוק, תופעת ההתעללות המינית בילדים עדיין סובלת מתת-דיווח ומקרים רבים עדיין לא נחשפים. אחת הסיבות לכך היא שקיים קושי אמיתי בזיהוי נכון של פגיעה. המציאות מלמדת כי פעמים רבות אנשי מקצוע שונים הפוגשים את תוצאות הפגיעה המינית בדרך של תסמינים שונים העשויים ללמד על קיומה של פגיעה לא מבינים מה מקור הבעיה. אנשי מקצוע רבים פוגשים סימנים חיצוניים והתנהגויות האופייניות לטראומה מינית בפרט, מבלי לדעת שבבסיס אותן התנהגויות עומדת פגיעה מינית שאותה לא רואים ועליה לא יודעים.

נכון להיום, אין כל הוראה חוקית המחייבת, לפחות לא כתנאי לקבלת רישיון, אנשי מקצוע מתחומים שונים לעבור השתלמות או הכשרה ייעודית על זיהוי התעללות בילדים ודיווח עליה, וכך לא רק שמקרים רבים של פגיעה מינית נעלמים מכל אותם גורמים מטפלים, אלא שגם אם עולה חשד לפגיעה, לא תמיד הדיווח נעשה בזהירות וברגישות. התוצאות הלא-רצויות עלולות להיות אפילו קשות מהפגיעה עצמה.

לאחרונה הונחה בכנסת הצעת חוק של ח"כ מיכל רוזין שיזם איגוד מרכזי הסיוע המבקשת לחייב אנשי מקצוע מתחום הבריאות, הרווחה והחינוך בהכשרה ייעודית בנושא זיהוי ודיווח על התעללות בילדים כתנאי לקבלת או חידוש רישיון לעיסוק במקצוע. הצעה זו הונחה גם בכנסת הקודמת על ידי חברות הכנסת רחל אדטו וציפי חוטובלי ואם תעבור היא תתרום תרומה משמעותית בטיפול בנושא זה.

מאז אותה טלטלה ציבורית שאירעה עם חשיפת פרשת האונס בשמרת עברנו כברת דרך. ועדיין, לא ברור האם היום היינו פועלים אחרת כחברה. כדי להשלים את המהלך יש לפעול לשינוי אמיתי בשיח המשפטי והציבורי כאחד, וכך אולי נצליח לפרוץ סופסוף את קשר השתיקה האופף את תופעת האלימות המינית.

עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית פועלים 24 שעות ביממה. 1202 לנשים 1203 לגברים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il